המועקה הזאת לא מתפזרת...
בתחתית הבטן, כמו רעב, אבל לא בדיוק. משהו מריר, חומצתי, כבד. כן - כבר לקחתי כדור נגד צרבת... לא עוזר, לא עובר.
החשדנות הזאת שלי, הקינאה. הפחד הנוראי שאי שם יש מישהי טובה ממני. שמלטפת אותך טוב יותר, שגורמת לך לצחוק, להטיל את הראש ככה לאחור ולצחוק את הצחוק הזה העמוק שלך. מישהי אחרת שמביטה לתוך עינייך, שמלטפת את השיער המשיי שעל זרועותיך שמרגישה את הכובד של גופך, את הנשימות הכבדות שלך ואת האנחה ההיא, הפראית בסוף.
משהי אחרת שמרגשת אותך, שאתה מתבשם לקראתה, מציץ במראה, מסדר את החולצה, מכניס את הבטן. לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת.
ואתה מיד מרגיש שמשהו לא בסדר. השינוי הכי קטן במצב הרוח שלי. כמו ברומטר רגיש אתה קורא אותי. מסתכל עמוק לתוך העיניים. "מה קורה?, השתנית לי פיתאום, נסגרת, נהיית לי שברירית כזאת..." ואני מנסה להסתיר. מתבישת בה, בקינאה, בחשדנות. מתביישת במחשבות שלי. הרי אתה כל כך אוהב, כל כך מעניק והכי הרבה כל כך בוטח. אתה אף פעם לא שואל, איפה היתי או עם מי. אף פעם לא מפקפק ביושר שלי (אף פעם לא נתתי לך סיבה...). למה אני לא יכולה להיות כמוך? להרגיש בטוחה באהבה שלך, זאת שאתה מבטיח לי לנצח, עד שנהיה זקנים, עד שנמות - אתה אומר לי שוב ושוב.
אתה אומר שבגלל החשדנות הנוראית הזאת אתה לא מעיז לפעמים לספר לי את האמת. עם מי דיברת, את מי פגשת, כי אז אני בונה מגדלים באויר, ממציאה סיפורים והמשכים משלי. אני לכודה בתוך המלכודת הזאת... פוחדת מהאמת ועוד יותר פוחדת מהשקרים.
אני אישה חזקה, עומדת על דעתי, בטוחה בעצמי. אני יודעת שאתה אוהב אותי, אין לי ספקות בכלל. וכאן אני חלשה כל כך, כמעט שבירה. שונאת את עצמי על המועקה הזאת. שונאת שאני לא יודעת להסתיר אותה ממך, שונאת את החשדנות הזאת, הקינאה וחוסר הפירגון. בכל מובן אחר אני בוגרת, מבינה, מתחשבת וסולחת. ובמקום הזה 'אני' נעלמת והמיפלצת יוצאת. אדומה, חלקלקה, עיניים צהובות רעות, חשדניות. ובתוך המיפלצת לב עשוי ניר דקיק, שקוף,פריך. שם אני נעלמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: