יחסית לפוסט הקודם, שהיה עגמומי למדי (ואולי אף מעט ממורמר 
), הפוסט הזה הוא כולו גוש מחייך צבוע בצבעים מתקתקים! (וכן, אני יודעת שאחריי שקראתם את השורה הזאת כחצי מכם נמלטו מן הבלוג, או התאשפזו עקב יתר סוכר בדם... 
)
אבל אין מה לומר, זוהי האמת; אני לא יודעת אם זה נגרם עקב חזרתה של השמש לחיינו לאחר שלקחה חופשה קצרה בקאריביים, או אולי בגלל זה שהימים מתארכים, מצב הרוח שלי פשוט השתפר פלאים!
הרשו לי לצטט את אחד השירים שעיצבו את חיי וליוו אותי מאז תקופת חיתולי:
"היום אני שמחה,
ולא יודעת למה,
היום אני צוהלת כל היום.."
אלו מכם שלא מכירים את יצירת המופת הזאת, פשוט דמיינו מנגינה מטופשת ואינפנטילית להפליא...
אל תחשבו שלרוב אני בנאדם מדוכא או משהו (ברגע זה סבתא שלי אומרת לסבא בנימה פולנית: "אתה רואה?, אמרתי לך!!") אבל עדיין, אין לי הרבה סיבות לשמוח (מי שרוצה לדעת למה, פשוט קראו פוסט אחד אחורנית) וכשכבר מגיעות כמה, אני בהחלט קופצת עליהן, מחבקת אותן חיבוק דביק ומבקשת מהן מזומנים לגלידה..
בזמן האחרון דברים פשוט באים יותר בקלות, המצב לא השתפר אבל אולי פשוט השלמתי איתו. אני מרגישה שמותר לי להשען אחורה, להאט טיפה עם הלימודים ופשוט לחיות את הרגע: שיעור ספורט? לא נורא! יבוא עוד אחד, נלך להשתזף קצת על ספסל במקום.. ולמרות שאני יודעת שאשלם על זה מחיר בעתיד, אני מתכוונת לשלם אותו עם חיוך! (אם בכלל אפשר לחייך בזמן שאתה רץ 2000 בשעת ערב מאוחרת והריאות שלך משוספות ע"י גובלינים מצחקקים..)
הלחץ בלימודים עוד יחזור, זה בטוח, וסביר להניח שגם העננים לא יבוששו ( 
) לבוא, אבל בינתיים אני מתכוונת להמשיך להנות בבועת החיוכים המפוהקים שניפחתי לי, עד שהיא תתפוצץ, וכשזה יקרה, אני מקווה שאוכל לצחוק בפרצופה השמנמן והמחוטט של המציאות ולדלג עמה שלובת יד אל עבר השקיעה! 
אני מקווה באמת ובתמים שגם אתם נהנים להתפרקד קצת בשמש הצהריים בימים האלה, ושגם לכם יש עכשיו על הפרצוף חיוך רגוע וממזרי של מישהו שהניח נעצים על כסאה של המורה וחזר למקומו מצוייד בפופקורן ומוכן לצפות במחזה...
ללא מרמה; רנדי.ר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
