17.
היום אני בת 17.
מוזר. אני עדיין לא ממש מעכלת את זה.
הדבר הראשון שקרה כשקמתי בבוקר, (חוץ מזה שגיליתי שפריצי החתול ניסה לחנוק אותי בשנתי) היה זה שאמא שלי שאלה אותי: "נו, אז איך זה מרגיש להיות בת שבע-עשרה?"... מחיתי שני טון של קורי לילה מהעיניים שלי ועניתי לה: "ת'אמת? בדיוק אותו הדבר..." 
כשהינו קטנים עשו מזה כזה עסק גדול וחגיגי, ואמרו לנו משפטים כמו 'זהו, אתה ילד גדול עכשיו!'.. שיש מסביבך כל כך הרבה התרחשות אתה פשוט חייב להאמין להם, 'כנראה שמשהו באמת השתנה אם עושים מזה כזה רעש, אולי אני באמת ילד גדול עכשיו'. אבל בהיותך פעוט זב חוטם ממוצע, פשוט היית משאיר את המחשבה הזאת תלויה באויר, ורץ להתמרח יפה יפה בחול ובצבעי אצבעות...
היום זה כבר לא ככה, במקום פשוט לציין את העובדה שגדלת בשנה (למרות שפניך וכפות רגליך, משקלך ואפילו גובהך, לעזאזל!, לא השתנו כבר שנתיים) הם פשוט מפנים הפעם את השאלה לכיוונך, 'איך זה מרגיש?', 'שמת לב למשהו שונה?' וכו'...
והפעם, כשהתשובה כבר לא כל כך מובנת מאליה, אתה עוצר וחושב על זה לרגע, ואז בשניה- מבין! כל מה שהשתנה הוא התאריך, מספרים ותו לא. אתה בדיוק כפי שהיית אתמול, כמובן שלא תשתנה בין לילה!
למרות שנחמד לדמיין את פיית היומולדת הפסיכית באה בחצות הלילה ודופקת לך כאפה עם השרביט המנצנץ שלה, ופתאום "פוף!" רשיון! צו-ראשון! בגרויות! זקן! (רגע! אני בחורה! 
) אבל כולנו כבר גדולים ויודעים שזה לא ככה, אתה פשוט לא יכול לשים לב איך אתה משתנה וגדל, זה קורה כל כך לאט, וטוב שכך! 
אבל אז תוקף אותך דיכאון מלנכולי כשאתה מבין, אם כך, בעצם, אז מה שווה בכלל יום הולדת? סתם תאריך שהדביקו לי על המצח כשנולדתי, ועכשיו אני אמור לקום בבוקר כשמבט זחוח ומאושר של ילד קטן על פני ואנדרנלין היפראקטיבי זורם בעורקי? למה בעצם לשמוח, אם כל מה שהשתנה הוא התאריך שאני כותבת במחברת?... 
כל המחשבות האומללות האלו שלי נקטעו ע"י צלצול הפלאפון שלי, שדווקא רטט מאושר על השידה כאילו זה יום ההולדת שלו ולא שלי...
כשלחצתי על 'מענה' בקעו מן המכשיר קולות מזייפים ומחרישי אוזניים של כל חבריי, (בעלי כשרון השירה המדאיג במקצת) ששרו לי לתוך הרמקול את 'היום יומולדת' בקולי קולות... 
נראה לי שאז הבנתי, יום הולדת הוא פשוט פעם אחת ויחידה בשנה, שבה מותר לך לעשות חיים בלי לדאוג מכלום, לבלות עם האנשים האהובים עליך, ולתת להם להרעיף עליך תשומת- לב ומתנות בלי להרגיש אשם! (או נרקיסיסט...)
אז אני בהחלט עומדת לנצל את היום הזה בכדי לעשות את כל מה שבראש שלי, אולי נחגוג ונשתה מיץ פטל מהול בסודה ונעמיד פנים שאנחנו בני שמונה- עשרה ולא שבע- עשרה, ושמותר לנו ללכת לבאר בלי שיזרקו אותנו מהצווארון לסמטה חשוכה ומלאה בחתולים רעבים... 
אז שיהיה לי יומולדת שמייח (מה, אמרנו שמותר להיות אנוכי היום, לא?...) ושיהיה לכולכם סופ"ש נעים! (אם תהיו נחמדים אשמור לכם שאריות עוגה... (-; )
ללא מרמה; רנדי .ר. (ילדת היומולדת המאושרת...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
