קראתי אצל קרינה קטע אחד, הנה הוא:

מכתב פרידה/ גבריאלה גרסיה מרקס.

"אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים. הייתי מנצל את זה עד כמה שהייתי יכול.

ייתכן שלא הייתי אומר את כל מה שאני חושב, אבל בוודאות הייתי חושב על מה שאני אומר.

הייתי מעריך דברים, לא לפי מה שהם שווים אלא לפי ערכם.

הייתי יושן מעט- חולם יותר, אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיינים אנו מפספסים 60 שניות של אור.

הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו, הייתי מתעורר בזמן שאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,

הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים כשהם חושבים שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שהם בעצם מזדקנים ברגע שהם מפסיקים להתאהב!

לילד הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.

לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה- אלא עם השכחה.

כ"כ הרבה דברים למדתי ממכם, האנשים..למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר. למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו- הוא מחזיק אותו לתמיד.

כ"כ הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם, אבל באמת- הם לא יעזרו לי, משום שכשישימו אותי בתוך ארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך ישנה, הייתי מתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך, ומחבק אותך בחוזקה.

המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.

בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום כי המחר לעולם לא יגיע. בוודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה, והיית עסוק מכדאי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור את אהוביך קרוב, תלחש באוזנם עד כמה אתה זקוק להם, תאהב ותתייחס אליהם. תקדיש זמן להגיד להם "אני מצטער","בקשה","תודה", וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר.

אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותייך הנסתרות.

בקש מאלוהים את הכח והחכמה לבטא אותם.

תראה לחברייך ולאהובייך עד כמה הם חשובים לך".

אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן, אחרי שיהיו לנו ילדים.

אנו מתוסכלים כי הילדים אינם מספיק גדולים, ונהיה מאושרים כשיגדלו.

אחר-כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם. אנו בטוחים שנהיה מאושרים כאשר יעברו את השלב הזה.

אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו טובים יותר ומאושרים יותר מאשר עכשיו. אם לא עכשיו, אז מתי?

החיים מלאים אתגרים ומכשולים, עדיף לקבל זאת ולהיות מאושרים בכל מקרה.

מישהו אמר פעם: "במשך זמן רב היה נדמה לי שהחיים האמיתיים אוטוטו מתחילים, אך תמיד היה מכשול אחד, בעיה שעליי להתמודד איתה: פקס לא פתור, חוב שצריך לשלם. אז יתחילו החיים האמיתיים. עד שהבנתי שהמכשולים האלו- הם החיים שלי!".

לכם תפסיקו לחכות לסוף הלימודים, עד שתרדו במשקל, עד שנתחתן, עד שהילדים יעזבו את הבית, עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יותר ראשון בבוקר, עד הקיץ או עד הסתיו, עד החורף או עד האביב, או עד שתמות, כדי להחליט שאין זמן טוב יותר להיות מאושר.

תעבוד כאילו אינך זקוק לכסף, תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך, תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך, תחייה כאילו חיים רק פעם אחת.

מדהים כמה שזה נכון.

כ"כ כ"כ נכון, אלוהים. לא יודעת עד כמה המילה "נכון" מתאימה פה, אבל לדעתי זה פשוט נכון.

בכיתי כשקראתי את זה.

מהסיבה הפשוטה שבאמת, לומדים להעריך דבר רק כשכבר אין אותו.

כ"כ הרבה זמן בזבזתי בחיים.

אני חושבת על זה ובאלי להרוג את עצמי שפשוט זרקתי דבר כ"כ יקר.

כמה פספסתי.

ושוב - אני אשתדל להשתמש בזמן שלי פה כמה שיותר, ואז אני אשכח את זה ואמשיך לבזבז את החיים שלי על כלום.

תחשבו על זה באמת, כמה פעמים מצאתם את עצמכם עושים את תרגיל ה "מחשב טלויזיה מחשב" ומגלים שעבר עוד יום,

בלי לשים לב.

עוד יום בלי שום דבר מיוחד שקרה.

עוד יום מבוזבז.

וזה מצחיק, כי איך אתה יודע שתישאר בחיים מחר ומחרתיים? שום דבר לא בטוח.

זה לא ייאומן כמה זמן בזבזתי. יואו זה לא נתפס בכלללללל!!

כמה דברים יכלתי לעשות ולא עשיתי.

כמה זמן היה, ואת כולו פספסתי.

אני לא רוצה שזה ימשיך ככה..

תמיד אני מוצאת את עצמי מגלה שאני מבזבזת את החיים שלי, ובסוף לא עושה עם זה כלום.

מתי זה ישתנה כבר..

צריך לצמצם פערים.

תחשבו על זה.