במגמת תאטרון בבית ספר שלנו יש הפקה שנקראת הפקת הורים. בהפקה בעצם ילדי המגמה, משחקים את ההורים שלהם בזמן ארוחה. שיחקתי את אמא שלי. חוויתי לשעה בערך איך זה להיות אמא שלי. לדבר כמו אמא שלי, לאכול כמו אמא שלי, להסתכל סביב כמו אמא שלי, לצחוק כמו אמא שלי, ופשוט לנסות להעתיק את כל הפרטים הכי קטנים בהתנהגות ובמראה שלה. זה היה מדהים, ומצחיק, ומרגש, ועצוב, ופשוט בלתי נתפס שניתנה לי הזדמנות כזו. זה באמת היה מדהים, ומרגש כל כך. לא הייתי מוותרת על זה בחיים. לראות את אמא שלי ככה מתרגשת, עם דמעות בעיניים, ובוכה כשאני משחקת תינוקת בוכה וחסרת אונים, ומחבקת אותי ולא נותנת לי ללכת. בכיתי לה על הכתף, היא לא נתנה לי לחזור לבכות עם כל התינוקות לידי. זה גרם לי לבכות עוד יותר. כשביקשנו ממנו לחשוב על משפטי תודה להורים שנגיד להם בסוף המופע, ידעתי בערך על מה להודות לאבא שלי. אבל חששתי יותר לגביי על מה להודות לאמא. איך אני אצליח להכניס ולהעביר במשפט אחד קטן את ההערכה הענקית שיש לי אליה? איך אני אצליח להודות לה מספיק במשפט קטן על כל הדברים שהיא עשתה ועושה בשבילי? מגיע לה כל כך הרבה יותר מזה. אבל אמרו לנו להיות ספציפים, ובמשפט קצר.
אז 'אמא, תודה על החיבוקים החמים בלילה, ועל זה שאת תמיד פה בשבילי.' והמשפט תודה לאבא: 'אבא, תודה שלימדת אותי שאפשר גם לבד'
בהופעה האחרונה כשאמרתי את התודה לאבא התחלתי לבכות. וכששמעתי את חברה שלי שלאמא שלה היה סרטן אומרת "אמא, תודה שהוכחת לי ששתינו יותר חזקות ממה שחשבתי" אז בכלל. זה היה ממש קשה לשמוע את זה. ובכלל לראות את אחותי יושבת ליד אמא ומתרגשת ובוכה גם היא. בחיים לא ציפיתי שזה יהיה ככה. הערב הכי מרגש שהיה לי בחיים אני חושבת. אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי. אפילו על אבא לא כעסתי אתמול, כן כאב לי להגיד את המשפט תודה הזה, אבל התודה הזו כבר לא היתה מתוך ציניות ותסכול וכעס כמו מתי שחשבתי על להגיד את זה. אז מה אם הוא לא היה, הוא פשוט הפסיד. הוא באמת באמת הפסיד, והוא יפסיד עוד הרבה. אבל זה מבחירה, הוא ידע שזה יהיה ככה. אבל אתמול שכחתי את כל זה, ושכחתי שהוא לא היה שם, ושכחתי שאני כועסת עליו שהוא לא שם, וכשירדתי לקהל לתת את המתנה לאמא, ולתת לה חיבוק אז חיבקתי גם את טל ועמית ופשוט שכחתי לכמה רגעים שהוא לא שם, אולי לא שכחתי שהוא לא שם, אבל כבר לא כל כך הרגשתי את זה, והידיעה שהוא לא שם לראות אותי מופיעה ומתרגשת, פחות הכאיבה לי כמו תמיד. אז הוא כבר לא היה חסר לי כל כך אתמול. כי טל עמית ואמא היום שם בשבילי, וראו אותי, והתרגשו יחד איתי. וזה פשוט הספיק לי. אז אני לא צריכה יותר מזה, והם הכי חשובים לי בעולם. אז כשאמרתי לאבא תודה באמת התכוונתי לזה. אולי קיוויתי שהייתי יכולה להודות לו על דברים אחרים. אבל זה מה שיש, וזה גם משהו. באמת חבל שהוא לא היה שם.
אני באמת אוהבת את אמא. איזה מדהימה היא. וטל ועמית, הרגשתי פשוט נקייה ומוארת כשחיבקתי אותם בקהל. הרגשתי שייכת, הרגשתי שיש לי תמיד על מי לסמוך, ושהם תמיד יהיו שם בשבילי. וגם אני בשבילם, כי אני באמת אוהבת אותם, והם הדבר הכי יקר לי בעולם.
אז ההפקות האלה כן שינו אותי באיזשהו מובן. וכל המגמת תאטרון הפכה לסוג של משפחה שניה שלי.
היה לי מדהים. היה שווה כל רגע של בכי ועצבים בחזרות, או עצב וגעגוע לרון.
אני במקום טוב עכשיו.
מחר חוזרים לשיגרה, חוזרת הביתה מבית ספר בשעה נורמאלית, לא נשארת לחזרות עד אמצע הלילה. זה יהיה מוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סושי.