Scraps of memories

כדי שלא אשכח

את הרגע הקטן והקסום הזה,

שילדה להורים גרושים יושבת עם שניהם במסעדה, הם יושבים אחד ליד השני.

ואני יחד איתם. שלושתנו.

אוכלים, נהנים, צוחקים.

סתם רגע כזה, שלאחרים אולי ישמע רגיל לגמריי, אבל לא לי.

אז ככה זה מרגיש משפחות רגילות?

ואיך זה נראה מבחוץ? כל כך מושלם כמו שזה מרגיש? או שאנשים רואים את האמת.

לא ירד לי החיוך מהפנים באותו ערב.

חבל שהוא כבר טס שוב.