למה עדיין פתוח פה בעצם?
לא חשוב, אני בקולומביה.
הגענו להוסטל חדש ויש בחדר מראת גוף. הסתכלתי על עצמי ערומה ונגעלתי, כל העבודה הקשה הלכה לפח, אני נראת בדיוק כמו בצבא, אולי אפילו יותר שמנה כבר.
נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות שוב, ואורן מסכן לא מבין מה עובר עליי, ואני פשוט מסתכלת על עצמי ומתבאסת ונגעלת ושונאת את איך שאני נראת. ואני לא מצליחה לשלוט בזה, בא לי לשלשל 10 קילו לשירותים ולחזור לעצמי.
ולמה זה כל מה שמעסיק אותי בטיול, מהרגע שאני קמה ועד הרגע שאני נרדמת אני חושבת רק על זה. וכל הזמן אני מתאפקת לא לבכות.
היום בצהריים אורן אכל פיצה אז אכלתי משולש ואמרתי שאוכל משהו יותר דיאטתי בערב כשגניע לקרטחנה אחרי כל הטיסות. הגענו, הכל סגור, אין כלום לאכול, אורן יצא לחפש לי אוכל וחזר עם שקית תפוצ'יפס כי לא היה שום דבר אחר לאכול. ואני פאקינג גוועת ברעב וזה מה שהוא מביא לי. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
וזהו אני במיטה, עדיין בוכה, לא מצליחה להפסיק
אורן ישן ואני מרגישה פשוט חסרת אונים
איך אני ארזה בטיול המזדיין הזה איךךךךךךךךךך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סושי.