עוד סיפור אחד של אהבה .

נכנסתי לשירותים עשיתי את צרכיי ויצאתי במהרה.

יצאתי ממבנה השירותים בצעדים איטיים והסתכלתי בפלאפון. תהיתי אם לשלוח לאסף הודעה מכאיבה או לא.

אם רק הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור. רק כמה חודשים אחורה, הייתי עושה הכל כל כך שונה, כל כך אחר..

הסתכלתי שמאלה וחיפשתי את ניב בעייניי.

פתאום הרגשתי מישהו גדול וגבוהה מתנגש בי.

הסתובבתי לאחור, הוא היה יפה תואר. היו לו עיניים ירוקות ושיער שטני - חום כהה בצבע מיוחד שלא ראיתי אף פעם.

"סליחה" הוא מלמל בפיו והיה נראה סוער ועצבני, למרות שלא הכרתי אותו.

"זה בסדר" חייכתי חיוך מתנצל וזזתי צעד לאחור.

הוא חייך אלי חיוך קטן והמשיך בדרכו.

אוקיי ... תהיתי לעצמי.

חייגתי לניב. הוא היה בבלו בירד.

נכנסתי אל החנות והוא מדד איזה מכנס דגמח יפה.

"איך הם?" שאל והסתכל במראה בהסתובבות של דוגמן.

"יפים" חייכתי. בזווית העין קלטתי את הילד ההוא שוב. הוא הסתכל עליי דרך המראה ושקלטתי את עיניו הוא הזיז אותן הצידה בשבריר שניה.

"טוב, אני אחליף ונזוז. הכל בסדר?" הוא הסתכל עליי במבט של 'נראלי את קצת מעופפות'.

"כן כן" חייכתי.

-

"קח את אלו" אמא של בן הושיטה לו זוג מכנסיים.

הוא היה עמוק בעינייה של הילדה הייפיפה דרך המראה.

"בן?"

"מה?" הוא חזר אל המציאות.

"לך למדוד" אמרה אימו.

הוא לקח את המכנס ונכנס לתא המדידה. הפלאפון שלו צלצל. זו הייתה ים.הוא ענה.

"למה לא סיפרת לי שאתה עוזב?" היא תקפה אותו עוד לפני שהצליח להוציא מילה.

"אני בקניון, מסיים פה ואמא שלי מורידה אותי אצלך"

"טוב" אמרה באדישות וניתקה בלי לחכות לביי.

בן נאנח והחזיר את הפלאפון לכיס.כאב לו עליה כל כך.

הוא יצא מתא ההלבשה והחזיר לאימו את המכנסיים.

"אמא בואי נלך.." הוא הסתכל עליה במבט עצוב.

"בסדר חמוד שלי" היא החזירה את המכנס, ובן זרק מבט אחרון לעבר הילדה ההיא. היא כבר לא נראתה בשטח.

הם יצאו מהקניון.

-

"ענברי?" נדב אמר בקול שקט.

היא צצה לה משום מקום. "כן?" חייכה חיוך שקט.

הוא צחק. "בואי לפה" משך אותה אל המיטה שבחדרה.

-

"ים?" בן נקש כמה נקישות חלשות על דלת חדרה. היא הייתה חצי פתוחה.

הלפטופ היה מונח על המיטה הזוגית שעמדה באמצע החדר.

דלת השירותים הייתה חצי פתוחה.

בן נכנס בשקט והזיז קצת את הדלת בידו.

הוא ראה שם את ים עומדת, מסתכלת במראה. הוא ראה שהיא לבושה.

"היי" אמרה באדישות.

"לאן את הולכת?" מלמל בן בשקט.

"מה זה משנה?" היא הסתכלה אליו בעיניים דומעות ועברה אותו כשכתפה נתקלה בכתפו ויצאה מדלת השירותים.

הוא יצא אחריה. היא המשיכה ללכת וחצתה את חדרה אל עבר החלק השני. בן הלך אחריה ותפס בידה.

היא התסובבה אליו.

"ים..." לחש בשקט וקירב אותו אליה. 

הוא ליטף בעדינות את צוואה. ידיו הגדולות נגעו בגבה התחתון. למעלה ולמטה.

הוא חיבק אותה חזק אל תוכו.

"די, אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה..." הוא מלמל בעצב.

"למה לא סיפרת לי? ציפית שאני אגלה לבד?" היא אמרה בשקט ודמעות התחילו לזלוג מעינייה.

"התכוונתי לספר לך.. לא רציתי למשוך את זה.. היה לי קשה" הוא התסכל בעינייה.

"מה אני אעשה בלעדייך?"

"מה אני אעשה?" הוא מלמל בעצב. "אמא שלי הזאת...." הוא השפיל את מבטו.

קצוות אצבעותיה של ים נגעו בסנתרו והרימו אותו.

הם התקרבו לאט לאט ושפתיו נשקו לשפתייה.

-

"הילההה!!" נשמעו צעקות מלמטה. השקטתי את הטלווזיה וירדתי למהט בדילוגים.

"כן?" אמרתי לאמא.

"הפלאפון שלך מצלצל פה כבר שעה. תדאגי שהוא יהיה איתך!" אמרה בכעס.

לקחתי אותו מין השולחן בסלון.

"בסדר מה העצבים? כולה שכחתי אותו למטה.." מלמלתי בשקט וחזרתי לחדר.

"כן קרצייה?" עניתי באי חשק.

"אמא שלך קרצייה.. למה את לא עונה?" מור מלמלה מהצד השני.

"הפלאפון היה למטה, לא שמתי לב"

"יש מסיבה עוד יומיים. לקנות לך כרטיס? אני מדברת עכשיו עם רועי" רועי היה היחצן הגדול באזור.

"איפה?"

"במשכית.."

"טוב..זורם" אמרתי לא מרוכזת.

"אחלה ביי"

"ביי" ניתקתי את הפלאפון וזרקתי אותו על המיטה.

המשכתי את המרפסת שלי ופתחתי את הדלת באיטיות. טיפות קטנות טפטפו על סוף המרפסת איפה שנגמה השימשייה הרטובה.

יכולתי לשמוע את רעש הטיפות, חוזרות על עצמן פעם אחר פעם.. הגיע החורף סופית.

איפה איתי?

זה החורף הראשון שלי לבד...