‏

האם מה שנותר בזיכרוננו הוא תמיד מה שראינו בעינינו? כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים ועורכים קיצורים ערמומיים בסיפור חיינו כדי שיתאים לצרכינו? וככל שהחיים מתמשכים, מתמעטים האנשים שיכולים לערער על תיאורנו, להזכיר שחיינו אינם חיינו, אלא רק הסיפור שסיפרנו על חיינו, סיפור שסופר אולי גם לזולתנו, אבל - בעיקר - לעצמנו  "

"אנחנו חיים בתוך הזמן - הוא מכיל ומכייר אותנו - אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מבין אותו באמת. אני לא מדבר על תיאוריות של זמן מתפתל ומתקפל, או גרסאות מקבילות של זמן במקום אחר. לא, אני מדבר על הזמן הרגיל, היומיומי, הזמן ששעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק-תק, תיק-תק  .

היש דבר מתקבל על הדעת יותר ממחוג השניות? ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו של הזמן. יש רגשות המאיצים אותו, אחרים מאיטים אותו; מדי פעם בפעם נדמה שהוא נעלם - עד שלבסוף מגיע רגע שהוא נעלם באמת, ללא שוב .

....

אינני בטוח מה בעצם קרה באמת, לכל הפחות אוכל להיות נאמן לרשמים שהותירו העובדות. יותר מזה לא אוכל לעשות"

כל הציטוטים לקוחים מהספר הנהדר "תחושה של סוף" מאת ג'וליאן בארנס.

תמיד חשבתי כך, אך הבנתי זאת פתאום כשזה היכה בי, גל הלם ובלבול. הפער העצום בין מה שהיה לבין מה שחשבתי שהיה. אינני מסוגלת להאמין אפילו לזיכרון של עצמי, הוא סובייקטיבי עד כדי כאב, ובכל פעם זה מכה בי מחדש, כמה שאני מעוותת את הזיכרונות שלי. בגלל זה אני תמיד מתקשה לדבר ולהסביר, לא יודעת מי צדק ומי טעה, מי הכאיב ומי נפגע. מתי ואם בכלל היה שמח, מתי היה עצוב.

כאשר אי אפשר לסמוך על הזיכרון של עצמך, אי אפשר לסמוך על כלום. לא על אנשים, וודאי שלא על עצמי, לא על המילים שיוצאות לי מהפה. לפתע השתיקה נראית הכרחית.

"ההיסטוריה היא הודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד"