‏

אני רוצה לכתוב כבר המון זמן, אבל לא מטריחה את עצמי לשבת ולעשות זאת, למי יש כוח להקיא רגשות החוצה, לנסות לסדר אותן יפה, ובסוף לא לעשות עם זה כלום. קצת נמאס. אין לי כוח לסדר את החדר והבית, שזה בערך הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי היות ואני בדרך כלל מנקה ומסדרת פעמיים ביום. הגיטרה עכשיו נחה בצד שמאל של החדר במקום בצד ימין כי מישהו הזיז אותה ולא טרחתי להחזיר אותה חזרה. בושה.

לא מזמן אמרו לי "את בחורה כזו שקשה שלא לסובב אליה את הראש ברחוב", וחייכתי, שמתי לב כמה זה נכון בחצי השנה האחרונה. שלא תחשבו שזה, חס וחלילה, העלה לי את הביטחון העצמי, כן?

והפסיכולוגית שלי אמרה שיש לי כל כך הרבה חברים אבל אף אחד מהם לא קרוב אליי באמת. גם זה נכון.

אין לי כוח לדבר בטלפון, או לסדר, או לנקות, או למצוא עבודה, אפילו לא להנהן בראשי במקומות הנכונים באיזו שיחה משעממת.

החלטתי לקחת לעצמי שבוע חופש [אחרי תקופה לא קצרה במהלכה אני לא עושה כלום, בהחלט צריך חופש], אבל זה לא באמת יהיה חופש, ויש סיכוי לא רע שאני לא באמת אתפוס את עצמי בידיים בסוף אותו השבוע הזה כמו שהבטחתי, ואז, לא יודעת.

אני אוכלת את עצמי.

ובכל זאת עוד מעט אני אצא מהבית, אחרי חצי שעה של התארגנות, לבושה יפה עם עקבים ושיער שצבעתי ממש לפני כמה ימים, אוזניות וסיגריה ואבהה באנשים ברחוב, באוטובוס, ברכבת, אולי אחד מהם ישיב לי מבט, זה קורה לפעמים, כמו שאתמול ניגש אליי אחד שירד איתי באותה התחנה, הלך לידי והביט בי במשך כמה שניות, ביקשתי ממנו סיגריה, הוא נתן ושאל אותי "תגידי, אנחנו מכירים? כי שמתי לב שהסתכלת עליי קודם, אולי אני טועה", והשבתי לו שאנחנו לא מכירים והסתכלתי עליו קצת, בלי סיבה מיוחדת. מפה ומשם התברר שהוא עבר לגור בשכונה שלי והיום בלילה אני הולכת אליו לראות את הפרקים האחרונים של "מחוברים 2".

או כמו הפעם ההיא שהכרתי מישהו באוטובוס אחר, והוא הציע לי לעלות אליו לקפה ועליתי כי האינטואיציות שלי טובות [לא קרה שום דבר, בחיי], ואז אחרי שהלכתי הוא התקשר ואמר לי "תשמעי, אני בחור טוב והכל, אבל אל תעלי אל מישהו הביתה כשאת לא מכירה אותו", ואמרתי לו שזה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, אני לא ממש בטוחה כבר מה אני עושה בדרך כלל ומה לא.

ובכל זאת, כשאפסע על קצות האצבעות בכניסה הביתה כדי לא להעיר, כשאשכב על המיטה ואנשום עמוק, אני ארגיש רק דבר אחד: אני כלואה, כלואה, כלואה.