את עומדת, המומה, נופלת לתוך
עצמך. הנשימות הופכות תכופות יותר, עכשיו זה כבר היפר-ונטילציה, וחם, חם לך, חם לך
ואת מתנשמת כמו מטורפת והדמעות זולגות, כמה זמן לא זלגו דמעות, ואת מייבבת כמו
כלבלב עזוב.
מביטה בצג הטלפון, בהודעות
שלו, את לא מתנשמת בגללו, הוא רק הטריגר. את לא יודעת למה את מתנשמת, וזה רק הופך
את הכל לגרוע יותר. כבר לא מעט זמן שאת תוהה מה מעשייך בעולם הזה. למה, בעצם, את
לא מתה. פתאום התחושה הזו מתגברת. את מחליטה לעשות מעשה. זהו, אני אמות. היום אני
אמות. למעשה, עכשיו אני אמות. כן. עכשיו.
את ממשיכה להתנשם ולבכות ולא
להבין דבר. צועדת בנחישות אל מחוץ לבניין, מטפסת במדרגות, רוקעת ברגלייך עם כל
צעד. כן, זהו, תקפצי. תקפצי ותסיימי עם זה. מעניין מה הוא יגיד, מה כולם יגידו. לא
מכתב ולא כלום, שישברו את הראש לבד.
זה לא בניין שמוכר לך, סתם
אכלתם ארוחת ערב עם המשפחה שם ולפתע יצאת, את מחפשת, מחפשת את הקצה. הולכת בהליכה
מהירה אל כיוון המעקה הנמוך, מתכוננת לרוץ אליו. זהו. תהיי אמיצה. תסיימי עם זה
סוף כל סוף.
לא.
את מתמגנטת אל הקיר
שמאחורייך, מרגישה כאילו משהו משך אותך לשם, נצמדת אליו בכל כוחך וממררת בבכי,
נשימות קצרות וקצובות ותכופות.
מתקרבת באיטיות, שוב, אל
הקצה... ובורחת חזרה. עכשיו את כבר מפחדת.
התחושה לא נעלמת. את מרגישה
מפסידנית יותר מאי פעם.
לעזאזל איתך, אפילו למות את
לא מסוגלת, גם כשאת באמת רוצה.
את מתקשרת למישהי שתבין, אחרי
שנה וחצי שלא בכית לאף אחד בטלפון, ושוב זה בגללו. בפעם שעברה הוא היה הסיבה. הפעם
הוא היה הטריגר.
תוך חצי שעה את אוספת את עצמך
מחדש. את חייבת להראות לכולם שהכל בסדר, אז מה אם ברחת באמצע, כן, טיפה התבאסתי,
זה בסדר, הכל עבר.
אוספת את הרסיסים ומנסה לחבר
מחדש במהירות הבזק.
אבל עכשיו, יומיים אחרי, את
מבינה שחיברת קצת עקום.
התחושה לא עוזבת. לוזרית.
לוזרית. לוזרית. לא מצליחה אפילו למות. התקף חרדה פעם בכמה שנים. הכל את שומרת
בפנים ואף אחד לא רואה.
הכל מעורפל, והפתרון שלך הוא
לא להיות ולו שנייה אחת לבד, כי את יודעת שאם תהיי לבד, זה יתקוף שוב.
בשעות שלאחר מכן, התקשית
להירגע. בכל פעם שחשבת על זה - בכית. לא ידעת מה לעשות, איך לתפקד. האם לישון, או
לאכול, או לראות טלוויזיה, או אולי להישאר ערה. לאט לאט אספת את עצמך. לאט-מהר, כי
כבר למחרת הכל היה בסדר.
שום דבר לא בסדר.
אני לא יודעת מה עדיף כבר.
להוציא או להשאיר. שניהם מכאיבים באותה המידה.