‏

הייתי רוצה שתכיר אותי עכשיו, לא אז. עכשיו, כשאני יותר מודעת, יותר טובה, בין השאר בזכותך [או בגללך]. בזכות ובגלל כולכם. כל מי שאי פעם איכזב, פגע, שנא, הכעיס. בכל פעם מחדש זה כאב, ובכל פעם מחדש הרגשתי שאני לומדת, צומחת, אולי כדי לעשות לכם דווקא  .

עכשיו אני יודעת להתמודד, לא להיפגע, לפעמים זה מגיע עד כדי הימנעות והתנתקות מדברים, אבל העיקר שאני לומדת  .

הלוואי והיינו מכירים עכשיו. בימים אלו ממש. אני הרבה יותר יפה, מתוחכמת, ישירה, נועזת. פחות ביישנית. הרבה יותר מודעת לעצמי, ולמה אני מסוגלת, ומעל לכל - אני לעולם לא אתן לעצמי להיפגע שוב. אם היינו מכירים עכשיו, היה יכול להיות בינינו קשר נהדר.

למרות הכל, אני לגמרי חייבת לכם [מכות], עזרתם לי לעצב אופי.

בזכות האנשים שאני אוהבת, אני נשארת בחיים. נושמת. שומרת על קו ישר ורציף של פעולות יומיומיות  .

בזכות האחרים, נקרא להם ככה, אני מתפתחת, משתפרת. לעתים מתרסקת בצורה מחרידה, אבל ככה זה. בזכותם אני לומדת וצוברת ניסיון, חבל שאני לא יכולה להראות להם את זה. או שלא.

אני אוהבת אותך, שילה.

אתם אוהבים את זה, נכון?

לראות אותנו נשפכים מכל עבר. כותבים וכותבים בקדחתנות על ייסורינו, על הכאב, ולבסוף הגאולה בדמות המוות. אתם במיוחד אוהבים את הדמעות, הלחלוחית בעין שגורמת לכם לחייך, הפרצוף המעוך הבוכה שמרטיב לכם את הכתף ומקפיץ אתכם לשמיים.

כי אתם הרבה יותר, הרבה יותר טובים ומוצלחים ובעיקר בריאים. אתם מבינים, כי עברתם את זה, ואין חכם כבעל ניסיון.

האמת היא שאתם הסוג הכי גרוע. זה שחושב שהוא יודע ומנסה לעזור, אך בעצם מנסה לטפוח לעצמו על השכם ולהראות שהכל בסדר אצלו, הכל בסדר.

ואם אצלכם הכל בסדר, למה שלא יהיה כך בכל העולם? תמיד מנסים לתקן.

אתם הסוג הכי גרוע, תאמינו לי, בני זונות חולים שכמוכם. תתרחקו ממני.

תורידו את הטלפיים המלטפות שלכם ממני.

תתרחקו

אני נושך!

אוי, יופי, זה גרם לעיניים שלכם לנצנץ כמו כלבלב. כאילו ראיתם אחד, בעצם.

אתם חושבים שאתם יכולים לתקן את העולם, אבל שוכחים דבר אחד - בכל אחד ואחד מאיתנו שוכן אינטרס, לפיו אנחנו פועלים ונפעל תמיד. הוא יגרום לנו לדרוס ולהרוס ולחבק ולבנות, ולהרוס שוב. העיקר להישאר בדרך שלנו, למטרה שלנו.

אז אתם נותנים כתף לבכות עליה, וביד הפנויה נותנים ליטוף לאגו שלכם,

או מתרימים לאגודות כדי להגיד שעשיתי את המעשה הטוב שלי היום,

ועוד יותר מדי דוגמאות.

אבל אני, אני לא אסבול זאת. אני לא אהיה ההצגה במופע הקטן שלכם. בפורנו הרגשי המזוויע הזה, מוציאים לאנשים את הנפש כדי לחקור אותה בתוכנית מזוינת בפריים טיים, במשבצת מבוקשת, כדי שכל העולם ואשתו יצפו ויתפיחו לכם את חשבון הבנק.

בעוד אנחנו, בעלי הנפש, נשב בחדר ההמתנה ונביט במסך הטלוויזיה הקטן שמקרין את הנעשה באולפן,

ואפילו לבכות לא נוכל, כי נהיה רק קליפה ריקה.

הייתי רוצה לכתוב משהו מפוצץ, שישאיר אתכם עם פה פעור שיכול לומר רק "וואו", או "מדהים", או "וואו". בעצם, הייתי מסתפקת אפילו בלכתוב. כמו פעם. פרוזה וקטעים קצרים ולא מיץ של זבל של רגשות, שנדמים כרחמים עצמיים אבל הם בעיקר כעס.

מגמגמת, או שותקת, או בוהה בתקרה. כבר לא יודעת [מתי ידעתי?].

לא מגשימה את עצמי. נעה בין התקפים של אופטימיות חסרת תקנה לפסימיות מדכאת.

מאבדת

(מאבדת 

מאבדת.)

מפחדת

משותקת

רוצה לדבר ולא מצליחה

[לא רוצה לדבר ומוכרחה]

אני מפחדת

ממה שעלול לקרות

אם אפתח את הפה.

לפני 9 חודשים אני הבטחתי לה שאכתוב לה, אתקשר או אסמס בכל פעם שאני רוצה למות, רואה את עצמי מתאבדת או מתכננת איך זה יהיה.

אז הבטחתי.

לא רציתי שתראו את הטירוף שלי

אני עדיין לא רוצה

פחדתי, אני מפחדת

שלא תאמינו

שתחשבו שהוא

מומצא

[למה שאמציא לעצמי סבל, לעזאזל]

לא רציתי שתראו את הטירוף שלי, את הקרביים, את הנפש

אז לא ראיתם.

ולפעמים אני חושבת ש

עכשיו כבר מאוחר מדי ו

אתם באמת לא תאמינו

כי עבר יותר מדי זמן מהרגע שביקשתם

עד הרגע שיישמתי.

אני לא רוצה להוציא את עצמי מבפנים החוצה רק בשביל שתוכלו לקחת שתי זכוכיות מגדלת: אחת בשבילי ואחת בשבילכם. כמובן שאתם תסתכלו על עצמכם קודם.

אני לא רוצה שתפשפשו בכל הערימה הדוחה הזו, אני רוצה לשמור אותה עמוק בפנים איפה שהיא אמורה להיות

ותמיד

תמיד

יהיה את האידיוט שיגיד לי

"לא נכון"

ויום אחד

יהיה לי אקדח

ואני אכוון אותו אל הפה

שלי

הדבר האחרון שאראה יהיה זוג עיניו הפעורות לרווחה, המומות

ואז אני אדע שניצחתי.

לפעמים אני חושבת על המוות שלי רק כדי לדמיין מי יבוא להלוויה, ואיך פתאום כל מי שנעלם יחזור, או לא יחזור.

ואז אני מרגישה שכל התהליך שעברתי עם עצמי בשנה האחרונה שווה לקליפת השום.