‏

האם מה שנותר בזיכרוננו הוא תמיד מה שראינו בעינינו? כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים ועורכים קיצורים ערמומיים בסיפור חיינו כדי שיתאים לצרכינו? וככל שהחיים מתמשכים, מתמעטים האנשים שיכולים לערער על תיאורנו, להזכיר שחיינו אינם חיינו, אלא רק הסיפור שסיפרנו על חיינו, סיפור שסופר אולי גם לזולתנו, אבל - בעיקר - לעצמנו  "

"אנחנו חיים בתוך הזמן - הוא מכיל ומכייר אותנו - אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מבין אותו באמת. אני לא מדבר על תיאוריות של זמן מתפתל ומתקפל, או גרסאות מקבילות של זמן במקום אחר. לא, אני מדבר על הזמן הרגיל, היומיומי, הזמן ששעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק-תק, תיק-תק  .

היש דבר מתקבל על הדעת יותר ממחוג השניות? ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו של הזמן. יש רגשות המאיצים אותו, אחרים מאיטים אותו; מדי פעם בפעם נדמה שהוא נעלם - עד שלבסוף מגיע רגע שהוא נעלם באמת, ללא שוב .

....

אינני בטוח מה בעצם קרה באמת, לכל הפחות אוכל להיות נאמן לרשמים שהותירו העובדות. יותר מזה לא אוכל לעשות"

כל הציטוטים לקוחים מהספר הנהדר "תחושה של סוף" מאת ג'וליאן בארנס.

תמיד חשבתי כך, אך הבנתי זאת פתאום כשזה היכה בי, גל הלם ובלבול. הפער העצום בין מה שהיה לבין מה שחשבתי שהיה. אינני מסוגלת להאמין אפילו לזיכרון של עצמי, הוא סובייקטיבי עד כדי כאב, ובכל פעם זה מכה בי מחדש, כמה שאני מעוותת את הזיכרונות שלי. בגלל זה אני תמיד מתקשה לדבר ולהסביר, לא יודעת מי צדק ומי טעה, מי הכאיב ומי נפגע. מתי ואם בכלל היה שמח, מתי היה עצוב.

כאשר אי אפשר לסמוך על הזיכרון של עצמך, אי אפשר לסמוך על כלום. לא על אנשים, וודאי שלא על עצמי, לא על המילים שיוצאות לי מהפה. לפתע השתיקה נראית הכרחית.

"ההיסטוריה היא הודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד"

הם לא נושאים באחריות לתוצאות.

לא ההורים שלי, שחשבו ועודם חושבים שהם יכולים לנהל את חיי, להכתיב אותם, להחליט מתי אני טועה ומתי אני צודקת, לדעת מהי הדרך הנכונה לי.

לא הבריונים, החזקים על חלשים, שהרביצו וקיללו והשפילו, כשלא יכולתי להגן על עצמי.

לא הבנות השטחיות הללו, שחשבו שהן ישיגו משהו בכך שהן יגרמו לי להרגיש פחות טובה מהם, ומכל אדם אחר שקיים למעשה.

לא הוא, שעזב בלי לומר למה, בלי סיבה ממשית, ודחה כל ניסיון שלי להתקרב אליו, ולא כל אחד אחד שנהג כמותו.

הם לא נושאים באחריות לתוצאות. זו אני.

אני, שנתתי להם לשלוט בי, שהקשבתי גם כשהם דיברו שטויות מוחלטות, שהתכופפתי כמו עלה נידף גם כשלא הייתה סיבה להתכופף.

אני, שנתתי למכות הפיזיות לחדור פנימה אל הנפש, שגרמתי לקללות ולגידופים שלהם, להפוך לקולות בתוך הראש שלי, לקללות שלי.

אני, שבמקום להבין עד כמה אני נעלה מהן, אינטלקטואלית ורגשית, הרגשתי כמו אפס מאופס.

אני, שאיבדתי את עשתונותיי בכל פעם שמישהו עזב, שנתתי לעצמי לשקוע אל תוך הדיכאון, הפחד והכעס.

אני, כשכשהפסיכולוגית אמרה "דיסתמיה", נאחזתי בהגדרה הזו כמו קרש הצלה, אך גם היום, שנה אחרי, אני עדיין מפחדת שלא יאמינו לי כשאני אומרת שאני לא בסדר. אני, שמאז ומעולם לא אהבתי לדבר, שקעתי עוד יותר וגרמתי לדיבור שלי להפוך ללחישה, וללחישה להפוך לשתיקה. שהפכתי פחדנית בכל תחום, לא האמנתי בעצמי, ופיספסתי כל כך הרבה.

לכל האירועים שהזכרתי למעלה הייתה השפעה לא קטנה, אינני מכחישה, אך אני זו שהפכה את ההשפעה הזו למפלצת. מפלצת שטורפת הכל. מפלצת שמשתקת אותי מהראש עד כפות הרגליים.

אני כל כך מפחדת.

אני מפחדת שתעזבו אותי, שלא אתקבל לעבודה, שלא אצליח להחזיק מגש, שלא אצליח להחזיק חיים. אני מנסה להשתחרר, ומגלה שנכבלתי יותר מדי שנים ואני לא יודעת איך ללכת. לא הם כבלו אותי, אלא אני. הם התחילו לשחרר, ואני לא ידעתי מה לעשות עם ידיי החופשיות והרפויות. אז אני מנסה, לאט לאט, ומגלה שאני מכשילה את עצמי. במודע ולא במודע. בראיונות עבודה, בדייטים שמתבטלים, בפגישות עם חברים.

אני מפחדת להפסיק לפחד, ומרגישה כה טיפשה.

בקרוב תגיע ההזדמנות הגדולה שלי לחיות. זו שחלמתי עליה כל הזמן הזה, שכתבתי עליה כל כך הרבה, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לזרוק את הכל, להיכנס למיטה, ולא לצאת משם לעולם.

אני יותר בסדר עכשיו. אני יותר מבינה. הפסקתי לנגן, אני מתחילה לעבוד, הפסקתי לחפש. לא רוצה מערכת יחסים, אם תהיה אהבה היא תבוא, אם היא תשבור היא תשבור, בינתיים זה בסדר.

אני יותר בסדר עכשיו, אבל גם לא. אני רוצה להיות חופשייה מעצמי. חשבתי שאני צריכה להיות חופשייה מהם, טעיתי.

ללמוד ללכת, לאט לאט, כמו תינוק.

לגדל כנפיים

לא לשכוח את השורשים

ולעוף.