‏

זה היה רק עניין של זמן, עד שזה יתפרץ. 

את עומדת, המומה, נופלת לתוך עצמך. הנשימות הופכות תכופות יותר, עכשיו זה כבר היפר-ונטילציה, וחם, חם לך, חם לך ואת מתנשמת כמו מטורפת והדמעות זולגות, כמה זמן לא זלגו דמעות, ואת מייבבת כמו כלבלב עזוב .

מביטה בצג הטלפון, בהודעות שלו, את לא מתנשמת בגללו, הוא רק הטריגר. את לא יודעת למה את מתנשמת, וזה רק הופך את הכל לגרוע יותר. כבר לא מעט זמן שאת תוהה מה מעשייך בעולם הזה. למה, בעצם, את לא מתה. פתאום התחושה הזו מתגברת. את מחליטה לעשות מעשה. זהו, אני אמות. היום אני אמות. למעשה, עכשיו אני אמות. כן. עכשיו.

את ממשיכה להתנשם ולבכות ולא להבין דבר. צועדת בנחישות אל מחוץ לבניין, מטפסת במדרגות, רוקעת ברגלייך עם כל צעד. כן, זהו, תקפצי. תקפצי ותסיימי עם זה. מעניין מה הוא יגיד, מה כולם יגידו. לא מכתב ולא כלום, שישברו את הראש לבד.

זה לא בניין שמוכר לך, סתם אכלתם ארוחת ערב עם המשפחה שם ולפתע יצאת, את מחפשת, מחפשת את הקצה. הולכת בהליכה מהירה אל כיוון המעקה הנמוך, מתכוננת לרוץ אליו. זהו. תהיי אמיצה. תסיימי עם זה סוף כל סוף.

לא.

את מתמגנטת אל הקיר שמאחורייך, מרגישה כאילו משהו משך אותך לשם, נצמדת אליו בכל כוחך וממררת בבכי, נשימות קצרות וקצובות ותכופות.

מתקרבת באיטיות, שוב, אל הקצה... ובורחת חזרה. עכשיו את כבר מפחדת.

התחושה לא נעלמת. את מרגישה מפסידנית יותר מאי פעם.

לעזאזל איתך, אפילו למות את לא מסוגלת, גם כשאת באמת רוצה.

את מתקשרת למישהי שתבין, אחרי שנה וחצי שלא בכית לאף אחד בטלפון, ושוב זה בגללו. בפעם שעברה הוא היה הסיבה. הפעם הוא היה הטריגר.

תוך חצי שעה את אוספת את עצמך מחדש. את חייבת להראות לכולם שהכל בסדר, אז מה אם ברחת באמצע, כן, טיפה התבאסתי, זה בסדר, הכל עבר.

אוספת את הרסיסים ומנסה לחבר מחדש במהירות הבזק.

אבל עכשיו, יומיים אחרי, את מבינה שחיברת קצת עקום.

התחושה לא עוזבת. לוזרית. לוזרית. לוזרית. לא מצליחה אפילו למות. התקף חרדה פעם בכמה שנים. הכל את שומרת בפנים ואף אחד לא רואה.

הכל מעורפל, והפתרון שלך הוא לא להיות ולו שנייה אחת לבד, כי את יודעת שאם תהיי לבד, זה יתקוף שוב.

בשעות שלאחר מכן, התקשית להירגע. בכל פעם שחשבת על זה - בכית. לא ידעת מה לעשות, איך לתפקד. האם לישון, או לאכול, או לראות טלוויזיה, או אולי להישאר ערה. לאט לאט אספת את עצמך. לאט-מהר, כי כבר למחרת הכל היה בסדר.

שום דבר לא בסדר. 

אני לא יודעת מה עדיף כבר. להוציא או להשאיר. שניהם מכאיבים באותה המידה.

אני רוצה לכתוב כבר המון זמן, אבל לא מטריחה את עצמי לשבת ולעשות זאת, למי יש כוח להקיא רגשות החוצה, לנסות לסדר אותן יפה, ובסוף לא לעשות עם זה כלום. קצת נמאס. אין לי כוח לסדר את החדר והבית, שזה בערך הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי היות ואני בדרך כלל מנקה ומסדרת פעמיים ביום. הגיטרה עכשיו נחה בצד שמאל של החדר במקום בצד ימין כי מישהו הזיז אותה ולא טרחתי להחזיר אותה חזרה. בושה.

לא מזמן אמרו לי "את בחורה כזו שקשה שלא לסובב אליה את הראש ברחוב", וחייכתי, שמתי לב כמה זה נכון בחצי השנה האחרונה. שלא תחשבו שזה, חס וחלילה, העלה לי את הביטחון העצמי, כן?

והפסיכולוגית שלי אמרה שיש לי כל כך הרבה חברים אבל אף אחד מהם לא קרוב אליי באמת. גם זה נכון.

אין לי כוח לדבר בטלפון, או לסדר, או לנקות, או למצוא עבודה, אפילו לא להנהן בראשי במקומות הנכונים באיזו שיחה משעממת.

החלטתי לקחת לעצמי שבוע חופש [אחרי תקופה לא קצרה במהלכה אני לא עושה כלום, בהחלט צריך חופש], אבל זה לא באמת יהיה חופש, ויש סיכוי לא רע שאני לא באמת אתפוס את עצמי בידיים בסוף אותו השבוע הזה כמו שהבטחתי, ואז, לא יודעת.

אני אוכלת את עצמי.

ובכל זאת עוד מעט אני אצא מהבית, אחרי חצי שעה של התארגנות, לבושה יפה עם עקבים ושיער שצבעתי ממש לפני כמה ימים, אוזניות וסיגריה ואבהה באנשים ברחוב, באוטובוס, ברכבת, אולי אחד מהם ישיב לי מבט, זה קורה לפעמים, כמו שאתמול ניגש אליי אחד שירד איתי באותה התחנה, הלך לידי והביט בי במשך כמה שניות, ביקשתי ממנו סיגריה, הוא נתן ושאל אותי "תגידי, אנחנו מכירים? כי שמתי לב שהסתכלת עליי קודם, אולי אני טועה", והשבתי לו שאנחנו לא מכירים והסתכלתי עליו קצת, בלי סיבה מיוחדת. מפה ומשם התברר שהוא עבר לגור בשכונה שלי והיום בלילה אני הולכת אליו לראות את הפרקים האחרונים של "מחוברים 2".

או כמו הפעם ההיא שהכרתי מישהו באוטובוס אחר, והוא הציע לי לעלות אליו לקפה ועליתי כי האינטואיציות שלי טובות [לא קרה שום דבר, בחיי], ואז אחרי שהלכתי הוא התקשר ואמר לי "תשמעי, אני בחור טוב והכל, אבל אל תעלי אל מישהו הביתה כשאת לא מכירה אותו", ואמרתי לו שזה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, אני לא ממש בטוחה כבר מה אני עושה בדרך כלל ומה לא.

ובכל זאת, כשאפסע על קצות האצבעות בכניסה הביתה כדי לא להעיר, כשאשכב על המיטה ואנשום עמוק, אני ארגיש רק דבר אחד: אני כלואה, כלואה, כלואה.