קשה לי.
אבל לא מוותרת.
אתמול היה לי אימון חשוב.
לא היו אתמול אימון עם הגדולות, הייתה להן הופעה באילת,
אז הייתי עם הקטנות.
זה לא היה נעים הרגשתי חלשה ועצבנית.
הרגשתי עצבנית כי לא התעמנתי בזה כול כך המון זמן,
כשהיה לי את כול היכולות שכל מתעמלת אולימפית יכלה.
בחימון מתחו אותנו זה היו הדברים הכי כועבים שקראו לי בחיים.
כמעט בכייתי אני מודה,
כול אחת מהמאמנות מתחה ילדה ילדה.
הסתכלתי אליהן וראיתי איך ילדה אחת התחילה לבכות,
בכתה כי מתחו אותה חזק היא צעקה :"כועב לי המורה, תשחררי אותי בבקשה".
המורה אמרה:"לא!, את לא תצליחי ככה בחיים עם תבכי!, ועכשיו תספרי 30".
אחר כך הבנתי משהו לא יודעת איך להסביר את זה.
הרגשתי שנדלקה לי להבה חזקה בטוחי ושאני מתחילה להפיץ אותה.
הדבר הטוב השתפרתי בזריקת חישוק.
הצלחתי לתפוס אותו בין הרגליים ונפל לי על הראש רק פעמיים.
ככה כעבור שלוש שעות,לאחר מכן רצתי לחוג הקודם שלי.
חזרתי מותשת כמו סמרטוט, 5 שעות שלמות של אימנוים,
ללא הפסקה ומתיחות נוראיות כעבים וכמעט אפילו בכי.
חשבתי לעצמי עם אני מצפה להיות טובה,
להיות טובה כמו שאני רוצה,
כמו שאני מצפה אני צריכה לסבול.
אין כעב אין הצלחה.
כמה שהמשפט הזה חלף במוחי.
היום היה לי ממש קשה להתעורר,
כול הגוף כועב לי, קשה לי לרוץ ולעשות תרגילים מהירים.
עכשיו למשהו אחר,
אתמול היה יום השואה ולגבורה.
אתמול גם נולדה לבת דודה שלי תינוקת : )
קראו לה יסמין, לא ייצא לי לראות אותה עדיין,
אבל אני בטוחה שעוד מעט נקפוץ לחיפה לראות אותה.
ועכשיו ליום השואה.
מידי שנה ושנה אני נוסעת לסבא וסבתא שלי מצעד אבא והם מספרים לא את אותו הדבר.
ואני חושבת למה?,
למה זה קורה לנו?
כי אנחנו יהודים? כי אנחנו שונים?
ועם תסתכלו על המצב העכשיו מה זה פשוט זוועה,
גזענות ואפילו ניו נאצים ישראלים!.
אני כבר לא יודעת,
לא יודעת עם אפשר לקרוא לארץ שלנו,
מדינת ישראל
תמונה מגניבה מהתחרות שהייתה לי בחיפה:
זאת אני אגב ^__^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילקה קלינקה D:
