אופטימי משו..

ימים ליומולדת 18 הגדול.היום שיזכר לעד[או אולי לא באמת יזכר בכלל אחרי השבוע,אבל די עם הקטנוניות..]כיום שבו חיל האויר ויתר עלי,או לפחות החלק של טיס שבו.כן כן,אמתכם הנאמנה[אמתכם כמו אמתך..נו תנכסוש וזה..] נוכחה לדעת בערך בשעה 2 של היום בצהריים בקרירות הבלתי מתוארת של פקידה הקבלה החביבה מינוס אי שם בלשכת הירפא בתל השומר ש"אני מצטערת אבל את לא ממשיכה איתנו" שזה במילים יפות,לכי מפה בררה,את כבר לא תיהי טייסת..חח סתם סתם,לא באמת מתוסכלים פה,כי עם כמה שזה אולי היה יכול להיות סרט מאוד מקסים,כולנו[וזה כולל את עצמי,אני ואנוי גם יחד] ידענו שזה לא באמת הולך לקרות,הגברת מעיר האורות היא אולי הרבה דברים אבל טייסת זה כנראה לא אחד מהם[אם כי אימוש אמרה ש"לא נורא,אפשר גם לעשות רישיון טיס אזרחי אם את רוצה" כן אמא,אם רק היה לי מליון כסף..].

אז אולי לא ביום מין הימים הקרובים אבל יכול להיות שיומאחד באמ יצא להטיס מטוס,בנתיים אפילו הסימולטור מחשיש אותי..

ובנושא קצת אחר אבל לא מאוד רחוק,אני ממש מקווה להתקבל לש"ש,ועכשיו יותר מתמיד כי זה באמת המסלול האחרון משלל פתרונות העתיד שהמצאתי לעצמי,ואם גם זה לא יעבוד באמת שיהיה לי עצוב נורא.כי עתודה אני כבר לא אעשה עם הציון המזערי שלי בפסיכו,וטיס ,נו כבר דיברנו על זה..אז ש"ש זה באמת המוצא האחרון[אם כי לבטח היה הדבר שרציתי יותר מכל בכל מקרה] אבל עכשיו,לא להתקבל לש"ש יהיה הרבה יותר נורא..וגם אבא כבר איבד את האמון שלו בי לגמרי,אז אני ממש חייבת את זה לעצמי.אני שונאת שאומרים לי שכל מה שאני עושה זה בשביל עצמי,כי אם זה ככה אז למה הפצוף הככ מאוכזב הזה על הפנים שלך כל פעם שאני מספרת לך משו כמו לא התקבלתי לטיס והציון פסיכו מזערי?זה לא רק עצב בשבילי זה באמת ובתמים אכזבה,כי ממני ציפית שאני אגשים את זה.שאני אהיה הבת הקרבית שמעולם לא היית[כי גם הבנים ג'ובניקים] או העורכת דין המוצלחת או התלמידה המגה מעולה[אבל כאלה כן היו לך שלושה אז אולי שם אתה באמת פחות מאוכזב ויותר עצוב בשביל מר גורלי..]

ואני יכולה להוסיף לכל זה את הביאוס שבזוגות שמסביב,כי הם באמת מתרבים חברים,אבל נראלי שכבר דיברתי על זה פה..

ואם לחזור למה שפתחתי בו,יומולדת מתקרב,ובאמת שאני מקווה שהוא יהיה גדול ומגניב.כי אני פשוט צריכה את זה עכשיו,יותר מהכל.פשוט לחגוג עם חברים שלי כי כבר יותר מדי זמן שלא עשיתי משו כזה איתם.וזה מצחיק,כי קבעו סמינר ליומולדת שלי,ויצא לי להגיד משו על זה לאחת השישיסטיות והיא אמרה"מה אבל זה הכי כיף",כן זה אולי היה כיף אם זה היה קורה כשהייתי חמשושית או בתחילת השישית,כשכל החברים הכי טובים שלי היו השכבה בצופים,אבל עכשיו,כשהשכבה המקסימה שלי היא בעיקר חברים לצופים,שאם אני מתראה איתם מעבר לשלישי שישי זה במקרה וזה כולל בעיקר "שלום,שלום" או שזה כי יש פעולת שכבה בשבת,זה כבר הרבה פחות מ"הכי כיף".וזה לא שאני לא אוהבת אותם,הם באמת שכבה של מקסימים,ואני מתה על כל אחד ואחת מהם,ועם כל שיחה עם כל אחד מהם אני חוזרת לגלות למה בחרתי בהם להיות חברים שלי ולמה אני כבר תשע שנים בצופים,כי זה קודם כל בגללם.אבל בכז,באיזשו מקום,הם כבר לא באמת החברים הכי טובים שלי ואם כמה שאני אשמח לחגוג גם איתם את היומולדת שלי,זה לא זה.

ובכלל קרה עוד משו שנורא הרגיז אותי היום,במעבר קצת חד,גיליתי כמה אני שונאת פלאפונים.או אולי יותר נכון סמארטפונים.אני אומנם ממש אוהבת את הפלאפון החתיך ובעל המקלדת שלי,אבל אני פשוט משתגעת מכל בעלי האייפון.כי אם פעם כל אחד מהחברים שלי יכול להגיד לי שבשבילו מי שעומד מולו עומד בעדיפות עליונה,ובוודאי על פני מי שמסמס לו או מתקשר,ובטח אם השיחה פנים מול פנים חשובה,אז היום אני יכולה לשבת ברכבת עם חברה טובה שבדכ יוצא לדבר איתה רק בפלאפון ולנסות להתבכיין על מר גורלי [כזכור יצאתי מבסיס הירפא..]אך לשווא.חברתי היא עכשיו שבויה של הפלאפון שלה,והכיצד תוכל להתייחס למילה שאני אומרת כשהיא שומעת את צליל ההודעה שלי והיא הרי מוכרחה להשיב מיד או לכל הפחות לבדוק מי רוצה ומה.וזה מקסים שהיא מתנצלת וחוזרת לסורה,אבל לא עליה אני כועסת,היא הרי לא אשמה,כי גם לי אם יצא שאקבל הודעה באמצע דברים של מישו אחר יהיה חשק עז לבדוק מי שלח.אבל זה נהיה ככ הרבה יותר פשוט לתקשר איתה רק דרך הפלאפון,כי פנים מול פנים אין צ'אנס..וזה מצחיק כי חשבתי על זה לפני זה,שהרבה יותר קל לי לדבר איתה בפלאפון מאשר פנים מול פנים,אבל עד האחר צהריים הזה לא הצלחתי להבין מה הסיבה..וזה לא רק היא,זה כבר כולם ובכל מקום,אנשים יושבים ביחד וכולם שקועים בפלאפונים שלהם,ממתי זה הפך לגורם מפריד במקום גורם מחבר בין אנשים?O:

בעיניי כל העניין הזה תמוה,ואולי התחלתי לכתוב על זה עם קצת כעס ועצבים אבל עכשיו זה בהחלט התרכך לכדי תמיהה אמיתית וכנה לגבי מה קרה לנו?ולמה,אם כולם כבר ככה,זה עוד מעצבן אותי?והאם גם אני באמת מתנהגת באותה צורה וזה פשוט תלוי במי ששולח לי את ההודעה שבשבילו אנימוכנה להפסיק להיות במקום שבו אני נמצאת באמת?בהחלט תמוה.

נראלי שהתעלתי על עצמי עם הכתיבה הפעם..אולי זה השלוש תגובות בפוסט הקודם שגרמו לי לרצות לחזור..

באמת שכולי תקווה שהכל באמת לטובה,וצפייה שיהיה פה טוב,ולא כי עכשיו זה לא ככה,פשוט שיהיה קצת יותר.והלוואי שכבר יהיה לאנשים זמן לזמני איכות מובטחים.

אמצע שבוע נעים בהחלט ושרק יעלה ויפרח מכאן והלאה!D: