אסופות

עצבות לובשת פנים רבות. היא לפעמים מתחפשת לשמחה, אבל רק לזמן קצר, ורק כדי להפוך את המכה לכאובה יותר.  

 מתוך הבנה מעמיקה של סדרי העולם, למדתי להפנים כל רגש שמחה, משתי טעמים ברורים, האחד שלא יראו הסובבים את החיוך השובב מציץ, וכשיעלם יתחילו בשאלותיהם: היכן החיוך? מה קרה שהתעצבת ככה?ועוד שאלות כנוסח אלו הקודמות. 

שיטה זו מרגילה אותם לפנים החמוצות שתמיד מאירות אליהם נגוהות כמו צלופחים באוקיינוס. הם לא מציקים ולא שואלים, ולא מתפלאים, אני תמיד אותו אדם, מריר ואחיד.

הסיבה השניה היא, שאני מאוד חושש שחיוך מופגן או הבעת שמחה עוד ישכנעו אותי שאני שמח באמת. דבר שמדאיג אותי אפילו יותר. מילא הסובבים, אבל אני עצמי, שאני אפול לפח הזה?  חלילה לי!

אני אדם עצוב, עצום בכל רמח אבריי, אף אחד לא שיכנע אותי אחרת, אפילו לא אני.

במינונים כאלה, העצבות הופכת אף למשמעות של ממש, לקיומי.

הגבשושיות בסיפור שלי, נקודות כאב, מתחילות כבר מקדמת דנא, נדמה לי. והן כמעין טרגדיה יוונית בשלוש אפיזודות. ילדות, בגרות, וטרום זקנה. הילדות שעברה עליי בבית ההורים, מטורפת מוגזמת מכל הבחינות, ילדות בה המילה שפיות היא מטען מקומם, עם השלכות כבדות לעתיד. אבי מעורר בדעתו, ואחי החולה בסכיזופרניה, הם המשפחה היחידה שידעתי אי פעם.  הבגרות, הייתה מעין ריטואל נורא של טבילת אש, סדרת מבחנים לא נדלית הבוחנת את כושר ההישרדות שלי. דיכאון אחרי דיכאון, משבר אחרי משבר, שלב זה עבר עליי בעודי דועך ומדדה, מתבוסס בדמי שלי. טרום זקנה, עדונה רובצת על ראשי כמו להכעיס. מגיל 23 אתה כבר חש דבר מה מעורר חימה, שנות התום כבר מאחור. נותר אך שלד, ספקן, וממעט בתוכן. אחרים יגידו, מה בן 23 וכבר זקנה עלתה לו לראש. שמא זו הפרזה קלה, ומאידך תחושה נוראה מכרסמת בי, מזה שנים לא מעטות, והיא כילתה את מיטב כוחי, ואני חש שחלפו עליי שנים רבות, רבות מכדי גילי. כפי שכבר הזכרתי טרגדיה יוונית בשלוש אפיזודות.