הגיגיו הנסתרים של מר בלאקי ומיסטר סול

"יש לי עכברוש בבית."

"באמת??"

"באמת! הוא ממש גדול. כל הזמן מופיע ונעלם. אוהב לשחק איתי, העכברוש הזה."

"ואללה, נשמע ערמומי."

"ברור שהוא ערמומי, חכמולוגית שכמותך. הוא עכברוש."

"נשמע כאילו אתה מחבב אותו..."

"אני לא יודע, יכול להיות שכן. הוא טיפוס נחמד."

"...אבל אני פוחדת מעכברושים..."

"הוא לא ינשך אותך, - אני מקווה."

"תגיד, למה הוא הגיע דווקא אליך??"

"אין לי מושג. אולי פשוט רציתי עכברוש משלי, כי אף פעם לא היה לי ואז יום אחד הוא פשוט הופיע. ישב מאחוריי כמו דמות מסתורית."

"וכירסם גבינה?"

"לא,"

"הממ? אז מה?"

"הוא קרא ספר."

"באמת?? חחח, אתה צוחק עלי! מה הוא קרא?"

"הנסיך הקטן."

"..."

"הכל בסדר?"

"...אני לא יודעת..."

"מה קרה?"

"אני, פשוט... לא יודעת..."

"מה שתגידי. הוא לא נושך."

"אולי תפסיק עם זה כבר??"

"עם מה??"

"לדבר עליו."

"עליו?"

"כן. עליו."

"את מתכוונת למר סול?"

"עכשיו יש לו שם??"

"ברור."

"אני עוזבת..."

"למה??! מה קרה לך??!"

"אני לא יודעת מה קרה לי... אני כן... אתה, פשוט,"

"...כן...?"

"מוזר."

"..."

"אתה בסדר...?"

"..."

"טוב, ביי."

"...אל תלכי..."

"אל תתקשר."

"..."

למה אין אנשים נורמלים בעולם הזה?? דמעות של אכזבה זלגו מתוך עיניה.

למה, למה הן כל כך מקובעות?? הוא נאנח בכובד.