הגיגיו הנסתרים של מר בלאקי ומיסטר סול

דלת הכניסה לדירה נפתחה בחריקה לא תואמת את מראהו הקלאסי/מודרני של הדירה והוא נכנס פנימה, כשמבטו מורכן מטה. הוא הוריד את ז'קט העור וזרק אותו על הקולב במסדרון הכניסה בלי להביט. הז'קט לא נתפס ונפל על הריצפה, אך לא היה לו איכפת.

איך פישלתי... הוא אכל את עצמו.

מחדר העבודה נשמע קולו החורק של ידידו העכברוש.

"התגעגעת אלי??" הוא שמע את העכברוש קורא לו בנימה שמחה, אך הוא הניד בכתפיו והושיט את ידו לכיסו ושלף סיגריה וקופסת גפרורים.

"חשבתי שהפסקת לעשן," מר סול אמר מתוך החדר.

"מעולם לא חשבתי להתחיל..." הוא נאנח ומשך את העשן העבה אל ריאותיו, אז השתעל בכובד מחוסר הרגל וירק את הסיגריה החוצה על הריצפה.

"הראשונה שלך??"

"כן, - הוא גיחך - הראשונה שלי."

"בוא נדבר." מר סול הציע ומארחו נכנס בחוסר כוחות לחדר העבודה, אז התיישב על המיטה שעמדה לצד שולחן העבודה והביט בידידו העכברוש. עיניו של מר סול ברקו ונראה שהוא מחייך חיוך מרוצה מתחת לקפלי ברדסו העבה.

"אתה נראה מרוצה היום." הוא אמר.

"ואתה נראה מבואס לגמרי." מר סול השיב.

"אז מה הבעיה שלך?"

מר סול משך בכתפיו. "עכשיו שחזרת אין לי שום בעיה. אבל כשלא היית, הייתה לי בעיה גדולה."

"והיא?"

"הרגשתי... -" מר סול הניד את ראשו לצד, כמסתיר את פניו ממארחו. "בודד..."

הוא ניסה להדליק סיגריה נוספת ונסחף אל מטח שיעול נוסף. "אני מכיר את ההרגשה," הוא אמר בעת שניסה להחזיר את נשימתו לתקנה.

"כן, הבנתי שלא רק עבדת כל היום." מר סול ענה בטון מאשים.

"אתה מקנא?" הוא שאל בהפתעה.

"לאאא," מר סול השמיץ את התשובה. "ממתי עכברושים מקנאים??"

"אתה לא לגמרי עכברוש,"

"גם לא לגמרי בן אנוש." מר סול השלים.

"אתה יודע," הוא החל לומר ומר סול קירב את ראשו, כמנסה להקשיב. "יש מישהי ממש מקסימה, אבל אני חושש שהיא חושבת שאני פריק, מוזר מדי בשבילה ואני חושב שאני דלוק עליה כבר זמן רב. והיא... רגילה כזאת. הייתי רוצה אחת כזאת, 'תאמת."

"למה אתה מתכוון 'רגילה'?" מר סול שאל.

"טוב," הוא גיחך. "היא לא כמוך. היא לא אוהבת עכברושים." מר סול החמיץ את פניו מתחת לברדסו. "היא... ארצית כזאת. צוחקת, חביבה, חברותית, מקסימה. יש לה עיניים מקסימות. כשאני מביט אל תוך עיניה, היא מזכירה לי יערות אמזונס רחוקים... אני יכול פשוט להיבלע בתוך עיניה."

"היא לפחות אוהבת גבינה?"

"היא צמחונית."

"טוב, זה כבר משהו."

"חח, בהחלט. זאת כבר התחלה. אבל זה לא ייצא לפועל כי היא חושבת שאני מוזר מדי בשבילה."

"מעניין למה היא חושבת כך..." מר סול תהה.

"כי,"

"כי?"

"...סיפרתי לה עליך."

מר סול העלה חיוך מסופק על שפתיו הארוכות. "אני מוחמא," הוא ענה.

"והיא מפוחדת..."

מר סול התיישב ליד מארחו. "אתה יודע, ידידי, לכל דבר יש את הזמן שלו." הוא אמר בנימה ידידותית.

הוא העלה חיוך חצי מאולץ, אך מבין על פניו. "אתה צודק." הוא ענה בהסכמה.

"ואל תשכח זאת לעולם." מר סול קרץ וטפח על כתפו.