טוב. אני רו, אני בת 15 בעוד 37 ימים ומעולם לא תכננתי לפתוח בלוג.

פשוט אני צריכה לשתף את התגליות שלי עם העולם.

אם אם לא מבינים, פשוט תזרמו.

אתמול היה לי שיעור בקורס מיוחד שלקחתי. קרוס שמנוהל ע"י כוהנת, שבו אנחנו לומדות להיות מכשפות (למרות שיש לנו גם בן אחד בקבוצה).

בדרך כלל אנחנו לומדים על התחברות לטבע וליצירות העולם.

בשיער האחרון, למדנו על טראנסים.

התחברתי לחומר בקלות, ושקעתי לתוך הטראנס שלי בלי בעיה.

פתחתי את הבלוג בשביל לחלוק אותו. הוא גילה לי המוןןןן דברים.

לקח לי הרבה מאוד זמן להזכר בכל הפרטים, אבל זה היה שווה את זה. כתבתי את הטראנס שלי במלואו.

אף אחד לא חייב לקרוא את זה, זה ארוך ואתם מוזמנים לצאת מכאן בכל רגע נתון.

תהנו~ ^^

"מיד כשנכנסתי פנימה, לבשתי את צורת הזוהר. הכנפיים צמחו, וגופי התמלא בנוצות האדומות המבהיקות.

ריחפתי באוויר והבטתי מסביב. זה לא נראה לי המקום שאני מחפשת, המקום שבתוכי. ברגע שניסחתי את ההחלטה, דמות קטנה הופיעה מולי.

לא הייתי צריכה הרבה יותר ממבט חטוף כדי להבין שזה האני הצעיר שלי.

הוא היה קטן, הוא הגיע לי עד הברך, והוא ריחף בלי כנפיים באוויר. היה לו שיער ארוך בצבע טורקיז עם שתי קוקיות חמודות כאלה עם חלק קטן מהשיער שלו, עיניים מלוכסנות גדולות במיוחד בצבע ירוק והוא לבש בגדים לבנים-אדומים רחבים.

הוא חייך אליי חיוך גדול במיוחד ושאל אותי אם אני מוכנה להכנס. אמרתי לו שכן. הוא סימן לי לעוף אחריו, והתחיל לעוף קדימה עם סטיות לצדדים, כמו שפירית קצת. נאלצתי קצת להתאמץ כדי להדביק את הקצב שלו, למרות הכנפיים הגדולות שלי.

הוא הוביל אותי לפתח של מערה. בלי לעצור אפילו הוא נכנס פנימה והמשיך בדרך, ורק מידי פעם העיף מבט לאחור לבדוק שלא נעלמתי. המערה הייתה מדהימה. רחבה במיוחד, מלאה נטיפי סלע חומים. הכל נראה כאילו הוא נוצר בשבילי.

לבסוף יצאנו מהמערה ליער צפוף במיוחד. אנחנו נחתנו בשביל. ברגע שרגליי נגעו באדמה, צורת הזוהר שלי נעלמה, ובמקום נהייתי מבוגרת יותר, לבשתי מן שמלה משונה והאוזניים שלי התארכו והתחדדו. נהייתי אלפית, כדי להתאים למקום הקדוש ביותר, העמוק ביותר שנמצא בתוכי.

הבטתי מסביבי. השביל היה רחב דיו ללכת בו, ואני הצעיר ריחף מולי בחיוך רחב. מאחוריו עלתה ציפור אדומה גדולה, שנראתה עשויה מאור. זיהיתי אותה, זו הציפור ששחררתי מתוכי, מהאנרגיה שלי, כדי שתגשים משאלה קטנה. משאלה קטנה שאני לא אומר לאף אחד, לעולם. הבנתי, שהציפור בתוכי. רק אני בעצמי אוכל לגרום למשאלתי הקטנה להתגשם.

הציפור נחתה על כתפי, ואני הצעיר האיץ בי בהתלהבות רבה להמשיך קדימה. עוד לא הגענו למקום המיועד.

הלכתי אחריו. אחרי מעט מאוד זמן הליכה הגענו לקרחת יער קטנה, בול עץ שכב על צידו ומעגל עצים הקיף אותה.

הבטתי סביב, ולפתע הכרתי את המקום. אני מכירה את המקום מאז ומעולם, מכירה כל עץ, כל סלע, כל שיח, כל אגם. זה המקום שלי. הוא גדל יחד איתי. אני מכירה אותו באופן מושלם, כל עץ ועץ, כל שריטה, כל גזע כרות שנשאר שם מפגיעות בעבר, כל עץ קטן שהחל לצמוח בעקבות דברים טובים שקורים לי.

זו הייתי אני.

היער הזה הוא אני. הוא הנשמה שלי. אני מכירה את הנשמה שלי טוב יותר מכל דבר אחר בעולם, אם רק אוכל לראות אותה, להכיר אותה.

ואז, הגיע הזמן להכיר את יסודות היער. הראשון היה האוויר.

ציפורים קטנות עשויות מרוחות ריפרפו סביב ראשי כשישבתי על ראש הגבעה, ופיזרו את שערי מסביב. דיברתי איתן קצת, הן סיפרו לי דברים מדהימים שקורים בשמיים, תיאור של ההרגשה להיות רוח ולעשות מה שמתחשק לך, לעוף, להרחיף דברים מהאדמה. דברים שבני האדם לעולם לא יוכלו לעשות.

השיחה הייתה מעניינת מאוד ומהנה במיוחד.

הן העניקו לי שי, רוח תמידית שתרחף סביבי כשאני נכנסת ליער, ותכניס אותי לתוכו. אני נתתי להן נשיפה. נשפתי נשיפה ארוכה, את כל האוויר שיכולתי לשאוף לתוך הריאות שלי ומעבר. יצרתי ציפור חדשה, קטנה וטהורה, שתעזור להן במבוקשן. נפרדתי מהן, והלכתי לפגוש את יסוד האש.

יסוד האש התבטא ביער שלי כגחליליות. הן ידעו שאני לא אשמח לשריפה בתוך הנשמה שלי, אז הן לבשו צורה. גחליליות קטנות, זוהרות ויפהפיות.

הן ריחפו סביבי, רקדו סביבי, וסיפרו לי על הדברים הקטנים שגחליליות יכולות לראות ולעשות ובני האדם לא. כל דבר שהן אמרו רק ריתק אותי יותר. השי שהן העניקו לי היה אור. הילה בהירה של אור ירוק-צהוב חיוור הקיפה אותי. הצורה שלי ביער מתמלאת.

ריכזתי כדור מהאנרגיה הפנימית שלי, והתמקדתי בלפורר אותו. עשרות, ואולי מאות פירורי אנרגיה ריחפו באוויר. כל גחלילית שפגשה פירור אנרגיה, בהקה באור חזק יותר וענוג יותר. נפרדתי מהן. עכשיו יסוד המים.

התיישבתי ליד האגם שלי. כל פלג בו נראה כאילו הוא עבר טיהור וניקוי. מתוך המים יצאה נימפה יפהפייה, כולה כחולה שקופה ונראית כמו המים עצמם. רכנתי לעברה, והיא חיבקה אותי. החיבוק הכי נעים שקיבלתי מעולם. היא לא הייתה רטובה כלל.

היא הייתה יפהפייה מוחלטת. היא סיפרה לי על העולם התת מיימי, על המעמקים שאפילו הצוללנים הטובים ביותר לא יכולים להגיע אליהם, על הדגים, הצבעים, הישויות שחיות שם, על העולם המדהים שלעולם לא אזכה לראות מחוץ לעולם הפנימי שלי.

היא הביאה לי נשיקה קטנה במצחי, שהייתה כל מה שהיא יכולה לתת. זה היה המון, הרבה מעבר למה שאני יכולה לתאר.

הבאתי לה את צבע שערי, וצבע עורי. שערי נשאר כמעט לבן, וכך גם עורי. הוא חיבקה אותי חיבוק אחרון וחזרה למעמקי האגם.

את יסוד האדמה פגשתי בעץ בזקן. העץ הראשון שצמח ביער שלי. עץ הולדתי.

השתלשלה ממנו נדנדה רעועה למדי, אבל הייתי משוכנעת שהיא בטוחה. התיישבתי והתנדנדתי עליה, כמו שהייתי עושה פעם.

מתוך הגזע של העץ יצאה דריאדה, רוח העץ. היא סיפרה לי על הצמחים, כיצד הם מורכבים ואיך ההרגשה לחיות בתוכו, על פטפוטי העלים, לחישות האדמה ושאר קולות הסביבה. דברים שאדם לא יכול להבין, מפני שהוא בטוח שהוא עליון על כולם. גישה איומה ולא נכונה כלל.

היא העניקה לי בגד מיוחד. שמלה חומה וירוקה שמקושטת בעלים, עם גלימה, נעליים וכפפות תואמים. הענקתי לה את צבע עיניי, לדריאדה המסכנה. לא היו לה בכלל עיניים.

היא חיבקה אותי, חיבוק חם ואוהב. נפרדתי ממנה, וחזרתי לקרחת היער שלי.

אני הצעיר רדף אחרי ציפור נפשי בתעופה מסוחררת. שניהם נהנו מהעניין ככל הנראה. התיישבתי על גזע העץ הכרות, ואני הצעיר התיישב על ברכיי.

הוא חיבק אותי ואמר שהיער הוא חלק ממני ואני חלק ממנו, ושהוא שמח לפגוש אותי, סוף סוף. שאלתי אותו לשמו.

הוא חשב על זה קצת, ואמר ששמו איאן.

ואז הסתובבתי והסתכלתי לכיוון צפון. מישהו אמור להגיע.

והוא אכן הגיע. קצת עשן יצר לבסוף צורה של דמות מסויימת. החכמה.

הוא לבש ברדס ארוך במיוחד שכיסה את פניו. הברדס היה בצבע ירוק-צהבהב חיוור.

הבטתי בו כמה רגעים ארוכים. לא היה לי מה לשאול אותו.

הרגשתי צורך שהוא ישאר שם, שהוא יהיה שם אם אני אזדקק לו. שאלתי אותו, אם בפעם הבאה שאני אגיע הוא יהיה שם. אפילו בלי לראות את פניו, ידעתי שהוא מחייך.

הוא אמר שכן. הוא תמיד יהיה כאן. הוא תמיד יבוא לעזור לי. וחוץ מזה, אני אפילו לא צריכה להכנס לגן הנפש שלי כדי לדבר איתו. הוא הסיר את הברדס. זה היה אייב, אחי הגדול הדמיוני, היועץ שלי, זה שאני פונה אליו כשיש לי בעיה, או כשאני מדוכאת כל כך שאני לא יכולה לדבר עם אף אחד אחר, או מתייעצת איתו לגביי כל צער, שמחה ותקווה שיש לי צורף לשתף. הוא החכמה שלי.

חיבקתי אותו חיבוק ארוך במיוחד. רציתי להעניק גם לו משהו, אבל הוא סירב. הוא אמר שהוא זה שאמור לתת לי. כשפקחתי את עיניי, הן היו ירוקות, שערי היה צהוב שלכת ועורי זכה לצבע חיוור מחדש. הוא השלים את דמותי. הודיתי לו, והוא אמר שהוא צריך ללכת. ידעתי שהוא צודק, הוא לא יכולה להשאר שם לתמיד, אז נפנפתי לו לשלום, והוא התפוגג חזרה לעננת עשן. התיישבתי באמצע קרחת היער. איאן נעמד מולי ושאל אותי מה אני עושה. אמרתי שאני לא יודעת.

הוא חייך חיוך צופן סוד ואמר שהוא יחכה לי מאחוריי הסלע.

לא הבנתי את כוונתו אך זה היה מאוחר מידי. מצאתי את עצמי בשביל המטרות שלי. התחלתי ללכת בו. הוא היה חלק וריק מלבד מכשולים קטנים כגון אבנים קטנות וכדומה. הרגשתי שיכולה להיות לי כל צורה שאבחר, אבל דווקא הפעם חזרתי לצורתי הרגילה, זו שיש לי בעולם האמיתי.

אחרי כמה זמן נתקלתי בסלע גדול במיוחד. הוא מכשול גדול שמפריע לי בדרך. ניסיתי לעבור דרכו. נכנסתי עד האמצע בערך, ואז נתקעתי. משהו חסם את דרכי. יצאתי מהסלע. לא עלה על דעתי מה אני יכולה לעשות. אחי הגדול הופיע שם. הוא לחש לי לנסות לחצות אותו בדרך נכונה. דרך מעשית, ונעלם. התחלתי לטפס עליו.

למרות גובהו, היה קל להפליא לטפס עליו. חציתי אותו במהירות מדהימה. למעלה הבנתי. כדי להגיע למטרות שלי, אסור לי לנסות להתעלם מהמכשולים. אני צריכה לעבור אותם בדרך הקשה, שהיא לא כלכך קשה כמו שהיא נראית. למטה חיכה לי איאן. הוא חייך, והושיט לי את ידו.

נתתי לו יד, וחזרנו לקרחת היער בהינד עפעף.

ידעתי שזה הזמן לצאת. הייתי בפנים זמן רב מידי, ועוד עלולים להמשיך במעגל בלעדיי. ליטפתי את ציפור נפשי והודיתי ליער שלי שוב. איאן ריחף באוויר מולי וחיכה. התחלתי ללכת אחריו. הוא הוביל אותי חזרה למערה. ברגע שדרכתי במערה, חזרתי לצורת הזוהר שלי.

ריחפנו לנו ועפנו במהירות חזרה לשדה הקטן. השדה שאמור למנוע כניסה של פולשים.

לבסוף הגענו. ניפנפתי בכנפיי האדומות, ואיאן הסתכל עליי במבט אומלל. הוא שאל אותי אם אני אחזור, והבטחתי שכן. הוא חיבק אותי, ולא הצלחתי שלא לדמיין בבעתה שבעוד כמה שנים, אני עלולה להכנס ולראות את איאן, אני הצעיר, מת.

זה מה שיקרה אם אני אתן לאני הצעיר שבי להעלם, להפסיק להראות את אותותיו. הוא חייב תמיד להשאר, אסור להדחיק אותו. זה יגרום לאסון.

חיבקתי את איאן, וראיתי אותו נמוג כששמעתי את הכוהנת מצווה לצאת מהטראנס.

בדיוק בזמן."

אמרתי שזו תהיה חפירה. בכל מקרה, אתם מוזמנים להאמין או לא להאמין, להחליט שזה הדמיון שלי או שבאמת היה שם משהו מיוחד.

זה להחלטתכם בלבד.

ועד כאן לעכשיו, רו~