מתולתלת

פרק 1 יוצא לדרך...!!!

תהנו =]

הרצפה בחדרי הייתה רטובה בעקבות המנקה העליזה שנקתה את החדר שלי. זאת מזמרת לה כאילו היא בקריוקי את השיר "דם חם". אני לא מבינה למה אמא ואבא שכרו מנקה מוזרה כזאת. החדר הירוק שלי היה החדר היפה ביותר בבית... בעיניי. הוא היה היחידי שאין בו צבע לבן על הקיר... רק שמנת וירוק. כמה טוב להיות בחדר צבעוני וכיפי. החדר שלי אומנם קצת ריק, אבל הוא מספיק חמים ונינוח. יש בו ארון קיר מעץ (בצבע ירוק כמובן.. מה לעשות אני מתה על הצבע הזה) שליד הדלת מעץ (שבצבע לבן... אוף), מיטה וחצי נמוכה בקיר המקביל לדלת, שהמזרן שלה בצבע ירוק בהיר... יש בקיר שמחבר בין הקיר של הדלת לקיר של המיטה שולחן כתיבה מעץ (ירוק) עם מדפים של ספרים, אוספים וכו', ויש לי מחשב נייד על השולחן וטלוויזית פלזמה עם ממיר מול המיטה. בקיר האחרון שנותר יש דלת ירקרקה שמובילה לחדר השירותים והאמבטיה הפרטי שלי, ובקיר של המיטה, אחרי המיטה, יש דלת שקוף שמובילה למרפסת עם שתי כיסאות ושולחן. בשידה שעל יד המיטה החשמלית שלי (שאם אתם לא יודעים מה זה, אז אפשר להרים את זה ולהפוך את זה לספה) יש את האיפור שלי, ויש גם מראה שמחוברת לשידה. "את צריכה משהו?" שאלה המנקה במבטא האמריקאי שלה. "לא כלום. תודה" אמרתי. אני לא הייתי בטוחה אם היא יודעת את השם שלי. ירדתי לקומה התחתונה של הבית. הלכתי למטבח ולקחתי במבה. התחלתי לכרסם. שמעתי את דלת הבית נפתחת ונסגרת. "אני בבית!" צעק אבי, דורון. "היי אבא!" אמרתי והלכתי לחבק את אבי. "מה שלומך ענבלוש?" שאל אבא. "סבבה... איך היה בעבודה?" שאלתי. "כרגיל את יודעת.. עובדים קשה בשביל גרוש וחצי" הוא אמר וקרץ. אימא שלי, רונה, ירדה במדרגות. "אל תקשקש שטויות..." אמרה אמא. "שלום גם לך רונצ'ו!" אמר אבא וחיבק את אימא. רונצ'ו זה היה שם החיבה של אימא ודורצ'ו זה היה שם החיבה של אבא. ככה הם כינו את עצמם כל פעם. יש לי אח גדול שקוראים לו זיו והוא אדיש ושוויצר מהלך. יש לי עוד אחות קטנה שקוראים לה מאיה והיא בכיתה ב'. אני בכיתה ז'... וכמובן אני ילדת סנדוויץ'. "אימא קבעתי היום עם דנה שאני אלך אליה" אמרתי. דנה הייתה חברתי הטובה. "כרצונך" אמרה אימא. "ענבל!!" צעק זיו מלמעלה, מתוך החדר האטום שלו. "ראית את האייפוד עם האוזניות שלי?!" "לא!" צעקתי לו חזרה. "הרסתם לי את האוזניים" אמר אבא. "מה שתגיד" אמרתי. עליתי לחדרי להתכונן לקראת דנה. הלכתי והבטתי במראה. אני, ענבל וייסמן, נראית כמו ליפה מהלכת. התלתלים שעל הראש שלי ממש מעצבנים. הם מתולתלים בקבוקים ולא מתארכים לי אף פעם. הם נשארי בצורת קרה מעצבן. אני כבר הלכת כמה פעמים לספר לשאול על התלתלים שלי, והוא תמיד אמר, "זה גודל לאט לאט, בגלל שיש לך סוג שיער ספציפי שגודל לאט. אולי את לא שמה לב, אבל מפעם לפעם שאת באה אלי עם אותה שאלה, השיער שלך מתארך עוד קצת". ואני תמיד חשבתי שהוא דביל גמור. השיער שלי בצבע חום פשוט. מרגיז. דנה תמיד קוראת לי "מתולתלת" ואני קוראת לה "חלקה" כי לה יש שיער חלק בצבע בלונדיני אומנם, אבל חלק. לי יש עיניים ירוקות, ולה יש עיניים חומות. הפכים גמורים. לה השיער מגיע עד הטוסיק ולי רק עד הצוואר. המשכתי לצפות בעצמי במראה, בוחנת את הקרס הקטנה שלי. עד שהצלחתי להוריד אותה היא גדלה לי בחזרה. זה ממש לא פייר! אני אשאר שמנה לכל החיים! התנערתי מהמחשבות על עצמי וארגנתי לי תיק עם ארנק עם כסף (למקרה חירום) פלאפון נייד דור שלישי עם פאנל ירוק ומפתחות לבית בצורת לב ובצבע... ירוק. יצאתי מהבית והלכתי ברחוב בשעת הדמדומים. היה כיף ללכת. כשהגעתי לבית של דנה, הכלבה שלה, ליזה, קפצה עליי ישר. "היי!" אמרה לי דנה. "היי! מה קורה?" שאלתי אותה. "בסדר.. ליזה דיי!" אמרה דנה שניסתה להשקיט את הכלבה שלה. "זה בסדר..." אמרתי וחייכתי. "איך מבצע דייטה?" שאלה דנה. "את יודעת... מורידה 5 קילו, מעלה אותם חזרה, מורידה 4 קילו, מעלה 3... מתנדנד" אמרתי. "הייתי שמחה להתנדנד איתך... אבל ההורים שלי אומרים לי שאם אני ארזה עוד קצת אניי אהיה אנורקסית... ממש בולשיט" אמרה דנה ופיהקה לאות של "שעמום של הורים". "מה שתגידי..." אמרתי לה ועלינו לחדר שלה. החדר של דנה ורוד. כל מקום ורוד. אצלי עוד יש לבן וכחול פה ושם, אבל אצלה ורוד. מוזר בטירוף. "יש לי כמה דברים לדבר איתך עליהם" אמרה דנה וישבנו על המיטה שלה. הקשבתי לה. "1. אני מרגישה שבכיתה ז'5 עושים עלי חרם... כי כל החברות שלי משם לא מדברות איתי" התחילה לומר. "2. גילי ואורי חברים" המשיכה. "3... יש לי חבר!" התרגשה דנה. "אוקיי אז 1. אני חושבת שזה עוד אחת מתחושות הבטן... 2. וואי באמת?! ו-3. מי הבן במאושר?" אמרתי. "קוראים לו גיא" אמרה דנה. אוי לא... לא יכול להיות. יכול להיות שזה אותו גיא... זה שאני אוהבת? לא סיפרתי לאף אחד על האהבות שלי, וידעתי שזה מסכן את הרגשות שלי, כי דנה או כל חברה אחרת שלי יכולה לפגוע בהם בלי שהיא תדע. "גיא מה?" שאלתי משתדלת לשמור על נימת קול עניינית ולא מבוהלת. "גיא שוורץ" אמרה דנה זילבר. "מה?!?!" התפלצתי. אוקיי זה הוא... אהוב ליבי חבר של חברתי הטובה.. מה אני אמורה לעשות?!?!

נו איך..??

פרק ארוך, אני יודעת... אבל זה בתור פרק ראשון... תמיד הפרקים הראשונים הכי ארוכים =]

תגיבו בבקשה =]=]=]

ממני,