האולימפיאדה הראשונה שאני זוכרת, היא זו של 1988, סיאול. לפני כן הייתי צעירה מדי ולא התעניינתי בספורט, ככל הנראה. בכל אופן, ב-88' היה רק ערוץ 1, ובימי הקיץ החמים לא היה הרבה מה לראות חוץ מערוץ 1 ואורי לוי מקשקש שטויות בשידור. כבר אז חשבתי שהוא דביל.

אבל אפילו לוי לא הצליח להרוס את האגדה המופלאה, של אתלטית מופלאה עוד יותר, שבעיני היתה הכוכבת האולטימטיבית של האולימפיאדה הזו - פלורנס גריפית' ג'וינר (Florence Griffith Joyner), הידועה גם בשם "פלו-ג'ו". And boy, did she flow.

רבים זוכרים אותה דווקא בשל סממנים חיצוניים שקשה לפספס - שיער ארוך ומתנפנף, תלבושות ריצה צעקניות עם רגל אחת בלבד, וכמובן - ציפורניים באורך שאי אפשר להתעלם ממנו, צבועות בשלל צבעי הקשת והדגל האמריקאי.

מה שפלו-ג'ו השיגה נחשב לסנסציה באותם ימים. היא שברה שיא אחרי שיא בריצות ה-100 וה-200 מטר, וקבעה סטנדרטים חדשים לגמרי באתלטיקת הנשים. השיאים שלה עדיין לא נשברו, ולא ברור מתי, אם בכלל, מישהי תגיע לרמות האלה.

ב-1984, בלוס אנג'לס, היא השיגה מדליית כסף בריצת ה-200 מטר. במוקדמות בסיאול היא שברה את שיא העולם ב-100 מטר 3 פעמים, וקבעה שיא אמריקאי ב-200 מטר. את שיא העולם ב-100 מטר, שעדיין עומד, היא קבעה ברבע הגמר - 10.49 שניות. את השיא ב-200 מטר, קבעה בקלאסה, בגמר - 21.34 שניות. פלו-ג'ו זכתה גם במדליית זהב ב-400 מטר שליחים, ובכסף ב-400X4 שליחים.

אחרי סיאול, היא לא חזרה לזירה. ב-1995 היא נבחרה להיכל התהילה של ארה"ב בתחום האתלטיקה.

וכמו כל האגדות, פלורנס גריפית' ג'וינר מתה צעירה. ב-1998, כשהיא בת 39 בלבד, היא נפטרה מהתקף לב.

הרבה דברים אמרו עליה. קראו לה "האישה המהירה ביותר בעולם", התעלפו מהציפורניים שלה, ועדיין מעלים חשדות שאולי השיאים שלה היו קצת טובים מדי מכדי להיות אמיתיים. בשבילי, היא הגיבורה האולימפית האמיתית, כוכבת-על, ספורטאית בחסד עליון ועם אישיות שאי אפשר לשכוח. אני מתארת לעצמי, שאי שם למעלה, היא עדיין רצה.