פעולות-פעילויות-רעיונות-וטיפים להדרכה טובה! =]

-הפוסט נכתב בידיי שמעיה-

ידוע לכולנו שעד מתן תורה אנחנו צריכים להשתפר,

לעלות, לתקן את עצמנו. ב"ה ביקשו ממני להכין פעולה לחוברת פעולות לעילוי נשמת נועם יוגב אז הפעולה לעילוי נשמתו,

כמו כן, גם לרפואת הרב מנחם יהושע בן לאה רייזל ונעמי אסתר בת גיטה.

מטרת הפעולה: להבין ש"נתינה" היא לא רק כשאדם פוגש עני ברחוב ומביא לו צדקה. נתינה מלווה אותנו בכל צעד וצעד בחיים שלנו, ויש לנו את ההזדמנות, היכולת, והחובה(!) לתת מתי שאנו רק יכולים.

הרי ברור לכולנו שנתינה היא דבר חשוב. לכן, בואו ננסה להתמקד בנתינה בכל סיטואציה בחיים.

ציוד נדרש לפעולה:

בגדים ותחפושות להצגה. (כמה שיותר – עדיף)

2 פתקים לכל חניך בצבעים שונים

(במקרה ובוחרים באופציה) מוזיקה כלשהיא

מהלך הפעולה >>

חלק א'

מחלקים את החניכים לשלוש קבוצות, כשכל קבוצה מקבלת קטע אחר להציג (נספח א'). בהצגה אפשר גם להעביר מסר בצורה מעולה, וגם לחבר את החניכים לרעיון אותו אנו מנסים להעביר, ולכן כדאי מאוד להשקיע בהצגה, להלהיב את החניכים לגביה ולהביא הרבה תחפושות ותלבושות שייכנסו לאווירה. כמובן שלא חייבים להיצמד לגוף הטקסט ואפשר להוסיף עוד לכל הצגה. תעזרו להם כדי שיצא טוב, שיהיה מצחיק.

(חלק ב' – רשות)

לעשות משחק הכיסאות. לדעתי הפעולה תהיה מעולה גם בלי המשחק.

חלק ג'

מחלקים לכל חניך 2 פתקים בצבעים שונים ומסבירים שעכשיו תשאלו אותם על כל מיני סיטואציות (נספח ב'), והם צריכים לענות לא על פי מה הם היו עושים אלא על פי מה הם עושים כיום. כלומר, אם הם היו בסיטואציה כזו בעבר – מה הם עשו? אם התשובה שלהם היא כן – שירימו צבע א' ואם התשובה היא לא שירימו את הצבע השני. במידה והשאלה היא לא של "כן" ו"לא" שירימו את צבע א' לתשובה ראשונה ואת צבע ב' לתשובה שנייה.

אחריי הקראת הסיטואציות שואלים – באילו מקרים אני נותן לאדם אחר?

אחריי השאלה הזו יש שתי אופציות.

האפשרות הראשונה היא שהחניכים שלכם חכמים ואז הם אומרים שבכל אחד מהסיטואציות יש אפשרות לתת. במידה וזה המקרה, פשוט תתחילו לדבר איתם ולהסכים, לגרום להם לומר עוד, שיגידו מה שהם חושבים ובסוף תסכם את זה שבכל סיטואציה בחיים אפשר לתת, בכל מצב, בכל סיטואציה בחיים שלנו אפשר לתת לאדם אחר, וכך צריך לנהוג!

האפשרות השנייה היא שהם יגידו רק חלק מהדברים מתוך הרשימה ואז אתם תוך כדי שהם מעלים דברים תשאלו "כשאני מחייך ברחוב, אני לא נותן? אני לא נותן לכל מי שסביבי? אני לא יכול לעשות למישהו את היום?"

אפילו כשאני משקר ואומר שהחולצה יפה (לא בצורה כזו שהוא ילבש את החולצה פעם בשבוע) אבל בצורה סבירה כמו "אחלה חולצה" – אני לא נותן? אני לא מוסיף לו לבטחון העצמי? שמחה?

חלק ד'

תחתמו את הפעולה בכך שתספרו סיפור (נספח ג') ממש מרגש, על אחד מהילדים שלמדו אצל  הרבי מפיאסצנה (נרצח בשואה, מומלץ בחום ללמוד עליו מעט). בסיפור מתואר איך הדבר החשוב ביותר בעולם הוא לעשות טובה ליהודי אחר, ובמילים אחרות – לתת. ולתת כמו שאנחנו כבר יודעים – זה תמיד.  בסוף הסיפור תסבירו, שגם מהסיפורים שקראנו, גם ממשחק הכיסאות (שבכל רגע יש אפשרות והזדמנות שהמוזיקה תיעצר או לחילופין – לעשות טובה למישהו אחר) וגם בסיטואציות הבנו שנתינה היא לא משהו שדורש ארנק ועני. נתינה היא דבר שמלווה אותנו בכל צעד בחיים וכדאי לנו לזכור את זה – כדי שנדע לתת תמיד. שנהיה אנשים שנותנים, שתמיד תמיד נותנים.                         

                                                                                    המון בהצלחה, שמעיה.

-שאלה קטנה בשביל קטעים בעתיד, יותר נוח כשהקטעים בקבצים נפרדים עם קישור או כך?-

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נספח א' (קטע א')

הוא בקושי ראה את הזקנה עומדת בשולי הכביש,
אבל אפילו באור הקלוש של שעות בין הערביים, הוא הבחין בנואשותה לעזרה.
הוא עצר את מכוניתו לפני המרצדס שלה, יצא והתקרב לעברה. על אף החיוך שעל פניו, הזקנה דאגה. אף אחד לא עצר בשעה האחרונה.
האם הוא יפגע בה? הוא לא נראה בטוח כל-כך, הוא נראה עני ורעב. הוא יכול לראות שהיא חוששת מפניו.
העמידה שלה בקור הזה...
הוא ידע איך היא מרגישה,זה היה רעד שרק אימה יכולה להביא לה. "אני פה לעזור לך גבירתי" הוא אמר,
"למה שלא תחכי באוטו? חם שם ונעים, אגב, אני ברייאן אנדרסון". פנצ`ר בגלגל היה כל הסיפור, אבל עבור אישה מבוגרת, זה היה מספיק קשה.
ברייאן זחל מתחת לאוטו, מחפש מקום לחבר את הג`ק,
הוא נשרט בברכיים מספר פעמים, אך בכל זאת המשיך,
לאחר זמן קצר הוא החליף את הגלגל, אבל הוא התלכלך, וידיו כאבו.

תוך כדי הברגת הברגים בחזרה,
היא פתחה את החלון והחלה לשוחח איתו,
היא אמרה לו שהיא מסיינט לואיס, והיא רק עברה באזור.
היא לא הפסיקה להודות לו על שנחלץ לעזרתה.
ברייאן רק חייך וסגר את תא המטען שלה.
האישה שאלה כמה היא חייבת לו.
כל סכום שהיה אומר לה, היה מקובל בעיניה,
שכן היא כבר דמיינה את כל הדברים הנוראיים שהיו עלולים לקרות לה,
לו לא היה עוצר.
ברייאן לא חשב אפילו פעם אחת על קבלת תשלום, זו לא הייתה עבודה בשבילו.
הוא עצר לסייע לאדם במצוקה, ואלוהים יודע שיש הרבה אנשים בעבר שנתנו לו יד,
וסייעו לו, כשהיה זקוק לכך.
כך הוא חי כל חייו, ואף פעם לא עלה בדעתו לנהוג אחרת. הוא אמר לה שאם היא באמת רוצה לגמול לו בחזרה,
אז שבפעם הבאה שהיא תראה אדם הזקוק לעזרה שהיא תסייע לו,
ותתן לו את העזרה לה הוא זקוק. "ותחשבי עלי" הוא הוסיף.
הוא חיכה עד שהיא התניעה ונסעה.
זה היה יום קר ומדכא, אבל הייתה לו הרגשה טובה כשהתקדם לעבר הבית שלו,
נעלם אל תוך החשיכה...
כמה קילומטרים בהמשך הכביש האישה ראתה בית קפה קטן
והיא נכנסה לאכול משהו ולהתחמם מעט,
לפני שתעבור את כברת הדרך האחרונה בדרך לבית שלה..
המסעדה הייתה אפלולית ומלוכלכת,
בחוץ היו שתי משאבות דלק ישנות, כל הנוף היה מוזר עבורה ולא מוכר.
המלצרית פנתה אליה, והביאה לה מגבת נקייה לייבש את השיער הרטוב שלה.
היה לה חיוך מתוק, כזה- שאפילו עמידה על הרגליים במשך כל היום,
לא היה יכול למחוק. האישה הבחינה בכך שהמלצרית
הייתה כמעט בחודש השמיני להריונה,
אבל היא לא נתנה לכאביה ולמתחיה לשנות את יחסה.
האישה הזקנה חשבה לעצמה איך אדם שיש לו כל-כך מעט,
יכול להיות כזה "נותן" לאדם זר. ואז היא נזכרה בברייאן. כשסיימה את ארוחתה, היא שילמה עם שטר של 100 דולר.
המלצרית מיהרה להביא לה את העודף המגיע לה,
אך האישה הזקנה נעלמה מעבר לדלת, וכשהמלצרית שבה,
היא כבר לא נראתה, המלצרית התפלאה לאן יכלה האישה ללכת,
ואז היא הבחינה שדבר מה שהיה רשום על המפית.
דמעות עמדו בעיניה כאשר היא קראה את דברי האישה:
"אינך חייבת לי דבר, גם אני עמדתי במצבך מישהו פעם סייע לי,
באותו אופן בו אני מסייעת לך,
אם את באמת רוצה לגמול לי בחזרה,
כל מה שעליך לעשות הוא לא לתת לשרשרת האהבה הזאת להינתק על ידך..." מתחת למפית היו מונחים ארבעה שטרות נוספים של 100$...היו שולחנות לפנות, קעריות סוכר למלא, ואנשים לשרת,
אבל המלצרית הצליחה לעבור עוד יום.
כשהיא שבה הביתה מהעבודה, ושכבה לישון אותו לילה,
היא חשבה על הכסף, ועל מה שהאישה הזקנה רשמה.
איך היא יכלה לדעת כמה היא ובעלה זקוקים כל-כך לזה?
עם התאריך המשוער ללידה בחודש הקרוב, זה היה יכול להיות קשה ביותר. היא ידעה כמה בעלה דואג,
וכשהוא ישן לידה היא נישקה אותו ברכות ולחשה בקול שקט,
"הכול הולך להסתדר.
אני אוהבת אותך, ברייאן אנדרסון..."

נספח א' (קטע ב')

סיפור מקום בניית בית המקדש עם קצת עיבוד (מתנצל אם הגזמתי).

רואים שני אנשים עודרים עם מעדרים כביכול בשדה. יש לידם ערמות של חיטים וגדר קטנה ביניהם. מדיי פעם אחד מרים את היד ומוחה את הזיעה.  

אח א': אתם יודעים רבותיי? אח שלי מסכן, צריך לפרנס אישה! שלוקחת לו את כל הכסף כל היום (נו אתם יודעים איך זה...), ילדים, נכדים, פרות סוסים, כבשים, חמורים חזי..

רואים מלאך בדמות גבריאל: מוישל'ה! איך אתה מדבר!!!

אח א' מיד מתקן את דבריו: חזיר..חסידים!! כמובן מה שהתכוונתי לומר זה חסידים!

המלאך גבריאל: ילד טוב מוישל'ה חמודי שלי.

אח א': בטח חסר לו אוכל...קשה לפרנס כ"כ הרבה נפשות. אני, אני גר לבד, צריך לדאוג רק לעצמי אני אתן לו מהחיטים שלי בטוח שהוא לא ישיב לב וככה אני אעזור לו, יהיה לו עוד.

האח לוקח ערימת חיטים ומעביר לצד של אחיו.

רואים אותו חזור לישון ושנייה אח"כ אח ב' מתעורר.

אח ב': ווי! אחי המסכן! אין לו אישה, אין לו ילדים, אין לו נכדים, הוא בודד, מסכן, גלמוד, אומלל

גבריאל מתפרץ לדבריו: עוד משהו?! אולי תהרוג אותנו וגמרנו?! 

אח ב': נו...אתם יודעים למה התכוונתי. הוא מאוד בודד..

אין לו מישהו שיידאג לו כשהוא יזדקן. אם אתן לו קצת מהחיטים שלי אולי הוא ימכור ויוכל בעתיד לשכור איזו פיליפינית...

לוקח ערימה של חיטים ומעביר לחלקה של אח א'.

רואים את האחים קמים בבוקר משתוממים שהערימה של כל אחד נשארה באותו גודל, עובדים כמה שניות ואז חוזרים לישון. שניהם קמיים בו זמנית מתמתחים והולכים להביא ערימה של חיטים לאח שלהם. והם נפגשים.

אח א': מה אתה עושה כאן בדיוק?

אח ב': אהה..אני? אני סתם מטייל לאור הירח....

אח א': עם ערימת חיטים ביד?

אח ב': נו..אה...רציתי..אה..קצת...שקט..אתה..נו, ...אמ...יודע...ערימת...חיטים?

שתיקה קצרה וטיפה מביכה.

אח ב': ומה אתה עושה כאן בדיוק?

אח א': אני!? אניאני...בוהה בכוכבים (מוציא משומקום משקפת ומתחיל להסתכל על השמים)

אח ב': עם...אה...ערימת חיטים ביד?

אח א': נו..תראה..זה...אה...עוזר...ל...יר...

שתיקה מביכה.

אח א': טוב בעצם מה שרציתי זה..

אח ב': כן וחשבתי עליך אתמול בלילה..

אח א: וחשבתי שאתה צריך טיפה..

אח ב': אתה כ"כ לבד...

האחים מתחילים לבכות קצת ונותנים אחד לשני חיבוק.

גבריאל עם קופסת פופקורן ביד: תמיד אני חייב לעשות סוף כזה קיצ'י?!

(מתוך הצגת ניצנים-מעלות)

נספח א' (קטע ג'+ד' כי זה קצר יותר)

הסיפור שבחרתי לשתף אותכם בו, הוא סיפור שמעטי מעט ידוע לי עליו ובעיקר על גיבורו.

באחד הימים הטרופים של נפילות הקסאמים על עירי שדרות,
הצטרפתי לצוות חדשות על מנת לראיין את אחת הפצועות הקשה שנותחה ואושפזה בבית החולים ברזילי שבאשקלון (ביתה ספג פגיעה ישירה מקסאם - היא ובנה שהו בבית, נפצעו קשה וניצלו בנס).
תוך כדי הראיון, הגיע לחדרה אדון אלמוני וביקש להפריע לרגע.
הראיון הופסק והאיש הסביר את פשר בואו.
מתברר שמדובר בבחור מירושלים שעשה את כל הדרך לאשקלון - דרך ארוכה לכל הדעות - רק כדי לחזק אותה ולומר לה כמה מילות עידוד ותקווה.
ואני... עמדתי לידו. משתאה.

אני מתביישת להודות, אך הסיבה היחידה שבגללה ביקרתי את הפצועה היא כסף.
כסף.
קיבלתי על ההגעה שלי כסף.
והוא עשה את דרכו בשעת בוקר מוקדמת (אני הייתי שם בתשע בבוקר)
השקיע זמן וכסף כדי להגיע - לא ידע בכלל אם יימצא אותה בחדרה - אולי היא תיהיה בניתוח? אולי היא תישן?
לא היה לו מושג שיהיו בחדרה גם אנשי תקשורת.
הוא אמר את דברו והלך.
כשהלך, הפצועה מלמלה בתימהון: "לא ידעתי שיש אנשים כאלה".
גם אני באותו הרגע תמהתי איתה.

יש בסיפור הזה גיבור, אך אין לו כתובת.
הגיבור לא טרח לחייך למצלמה ולאיית לנו באיטיות את שמו (כמו שעושים הרבה גיבורים אחרים).
הגיבור לא הרחיב בגבורתו. לא התהדר ולא פיאר.
בא.
עשה מעשה טוב
והלך. 

לקוח מהאתר של iloveisrael..

(קטע ד')

פעם בהיותנו בראש הר, בסיומו של טיול בשעת לילה עם ירח מלא, כשהיה בטוח שאיש אינו רואה אותנו ואינו שומע, שואל אותי עוזי פתאום: "איך אפשר לדעת אם יש לי כשרון מוסיקלי, אם יש לי בכלל שמיעה מוסיקלית?", אמרתי לו: "שיר לי איזה שיר ואגיד לך"-"אינני מעז לשיר בפני אחרים, נדמה לי שאני מזייף", אמרתי לו: "בסדר, שרוק לי מנגינה", אך כאן הוא התחיל לספר לי סיפורים, איך "זרקו" אותו משיעורי מוסיקה ועד כמה היה זה השטח החלש שלו. הפסקתי אותו ואמרתי לו: "די כבר עם הסיפורים, או שאתה שותק או שאתה שורק". ואז הוא השמיע לי בשירה איזה קטע לחליל מתוך הסונטה של באך, כבר הייתי רגיל להפתעות מצידו, אבל-להפתעה כזו לא ציפיתי, איזו מוסיקליות! אמרתי לו: "עכשיו תשיר איתי".- "אינני מעז"- "אינך שר אנחנו נשארים על ההר. הרי אינך יודע את הדרך חזרה", אותו הלילה ההרים שמעו אותו והירח, וגם אני שמעתי, איזו שירה! כאסירים אשר זה עתה שוחררו מכלאם פרצו השירים מגרונו, הוא שר שירי עם, שירי מקהלה, שירים באנגלית, ובצרפתית וברוסית, והכל בדייקנות ובסגנון תרבותי וכ"כ מלא רגש. לבסוף הוא שאל אותי: "תגיד לי, למה יש בני אדם שאינם מעיזים לעשות את מה שהם רוצים ויכולים לעשות?" ואני יודע שהייתה זו שאלה שליוותה אותו כל ימי חייו...

נספח ב' (סיטואציות)

1. זקנה עם סלים במרכז ירושלים חוצה את הכביש, אתה רואה שקשה לה, תציע לה את עזרתך?
2. אמא חזרה מהעבודה סחוטה מעייפות, היא מתחילה איתך שיחה ועוד שנייה מתחילה הפעולה, תלך?
3. הרגע מצאת 20 ₪ ויש שווארמה (או פלאפל לצמחונים) שעולה 20 ₪ בדיוק. בצד, אתה רואה בחור עני מבקש צדקה (ורואים שהוא באמת עני ולא מתחזה) תביא לו?
4. אין לך כסף, ואתה רואה בחור שמבקש צדקה במדרכה עליה את הולך, תאמר לו מילה טובה?
5. סיימת פעולה ואתה רואה שהמדריך יצא ממנה מבואס. תלך ותאמר לו איזה מילה טובה?
6. אתה וחבר למדתם לבמחן. אתה קיבלת 95 והוא 60, האם א' – תנחם אותו, ב' – תציע לו שלמבחן הבא תלמדו טוב יותר כך שגם הוא יקבל ציון טוב?
7. האם כשאתה הולך ברחוב או סתם נמצא באוטובוס אתה מחייך?
8. האם אתה אומר "בוקר טוב", "צהריים טובים" או "ערב טוב" למורה?
9. מלצרית מגישה לך את האוכל במסעדה, סיימת את הארוחה והטיפ יוצא בין 10 ל 15 ₪ (בין 10% ממחיר הארוחה ל15%) ולך יש רק שטר של 20 ₪. א' – תתן אותו, ב' – תתן אותו ותבקש עודף כלשהוא?
10. האם אתה אומר "בהצלחה" לתלמיד לצדך לפני מבחן?
11. לחברה שלך יש חולצה "לא משהו" בלשון המעטה,  א' – תשקרי כדי לגרום לה להרגשה טובה? ב' – תגידי לה את האמת והיא תפגע?
12. המורה מדבר וזה משעמם (או המדריך, אבל זה א ף פ ע ם לא קורה, כמובן) אתה רואה שרוב החברים בכיתה לא ממש מקשיבים והרבה אפילו נרדמים, א' – אתה מחזיק ראש, ב' – אתה מצטרף למנמנמים?
13. אתה אומר תודה לנהג אוטובוס? לקופאית בסופר?

נספח ג'

כדי לכבד אותה ואותו, אספר את הסיפור כפי שסיפר אותו לה:

 אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה קלונימוס קלמן, הרבי מפיאסצנה (Piaseczno) היה קלונימוס קלמן, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמרדו בו אלפי ילדים והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה ב-1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "האש הקדושה", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

 כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

 אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אהל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליך."

 הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן אני מפיאסצנה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצנה! שאלתי אם ראה אי פעם את קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, הרבי מפיאסצנה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה הלכתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

 הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

 אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצנה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

 הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

 "כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

 ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה  לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו, לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

 אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

 אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא הייתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי ש שיר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הארוחה הוא אמר דברי תורה בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביות בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

 נאנח הגיבן: "אתה יודה, הורי אינם, כל משחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ לבדי ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

 הוא הישיר מבט אל עיני: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כוח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לאחר ושואל: "למה אתה בוכה?" והן היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם והוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כוח ליום הבא.

 "כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל אביב ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי ליכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

 הוא התבונן בי שוב לזמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

 והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

 היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש. לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

 אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?". התשובה היא שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.