טוב, עוד לא, אבל ממש בקרוב ימלאו לזה שלושה חודשים.
זה מגיע למצב שבו אני עוצמת את העיניים רק כדי לוודא שהן היו פתוחות מלכתחילה. אני אוחזת ברגעים קטנים של אושר עילאי בניסיון לעבור את השנה המחורבנת הזו, ואין אף אחד שעוזר לי יותר ממנו.
אפשר להגיד, בעצם, שזו השנה הכי פחות מוצלחת שלי מבחינה לימודית ועם זאת הכי פורייה וטובה מכל שאר הבחינות. הממוצע הכולל שלי כולל בתוכו את הספרות 7 ו-0, גם במקצועות בהם הצטיינתי בעבר מבלי להניד עפעף. מספר ההפרעות והחיסורים שלי הוא כ"כ גדול עד כדי שכך שלראשונה ב-11 שנות הלימוד שלי ההורים שלי הוזמנו לאסיפת הורים. אני ממלאת לעצמי את הזמן בכל מיני שטויות מפגרות, הכל כדי לדחות את מה שאני באמת צריכה לעשות- החל מלקרוא מחדש את כל סדרת 'הארי פוטר' וכלה בלהלחין שירים לאוסף הכבר דיי עשיר שלי.
ובכל זאת, אין מנוס מלהבחין שהגעתי לצומת דרכים מסורבלת למדיי; פעם בשבוע אני נתקלת בדחף עמוק וקיצוני לבכות בכי היסטרי, ללא שליטה וללא כל הסבר רציונלי. לא ברור לי מה המקור של הבכי הזה, כי דווקא אני הכי צוחקת שאפשר מזה שנתיים, אבל אני לא יכולה לעצור אותו והאמת? גם לא מעוניינת כלכך. זה מספק לי תחושה של השלמה עם זה שאני בן אדם, ושהדמעות שלי לא אמורות להאגר בפנים.
מלבד הבכי השבועי שלי, יצא לי לבכות דיי הרבה בחודשיים האחרונים. אבא שלי אחראי להרוב, אני מודה, אבל גם הוא.
חוצמזה שאני חושבת עליו כל הזמן ואז מרגישה בחורה ואובססיבית, הכל ממש טוב. אכפת לו, באמת, והוא מתאמץ, למרות שיש לו 132874 דברים על הראש בייחוד בתקופה הזו. וכל פגישה שלנו, אנחנו לומדים להכיר את המגע אחד של השני, את הריח, את השפתיים... מתרגלים לתחושות מסוימות, מכירים איפיונים אחד של השני.
ידיד טוב שלי פעם אמר לי שהוא לא מבין למה אני אף פעם לא שואפת שחבר שלי יהיה גם ידיד שלי. אמרתי לו בהכנעה שפשוט זה אף פעם לא קרה, אבל הפעם אני יכולה לצלצל בפעמון בחגיגיות ולהודיע לכולם.
כי הוא חכם, ומצחיק, ועמוק. והוא לא ילד פשוט כמו שהחבורה שלו נראית וכמו שהוא. וכי גם לו יש סבתא חולה בסרטן, וגם סבא שלו, שהוא היה מאוד קשור אליו, נפטר. וכי הוא מסוגל לכתוב דברים מקסימים ולהשקיע בחברות שלנו למרות שהוא לא רומנטי, כי הוא רגיש, והומני.
וכי כשאנחנו שוכבים על המיטה ומסתכלים על התקרה אחרי עשר דקות של צחוק בלתי נפסק, והוא שולח יד ומחבק אותי, עוטף אותי, אני מחייכת לעצמי כמו דבילית. מתכרבלת בתוך השקע שבין הראש שלו לגוף שלו, לוקחת את היד שלו ומניחה אותה בשלי. וכי אז אני מרגישה שאני שלמה, ואני יכולה לשאוב אנרגיות מהרגע הזה במשך כל השבוע, קשה ככל שיהיה.
ובו בזמן, כיאה למזל תאומים קלאסי, אני פוחדת.
פוחדת להגיד את המילה הלא נכונה, פוחדת להעליב, פוחדת לעצבן, פוחדת להעיק, פוחדת לאהוב יותר מדיי, פוחדת ליזום, פוחדת להשמין, פוחדת הכל. פוחדת מכל מה שעשוי לכבות את מה שיש בינינו, ומי כמוני יודעת שדברים כאלה נכבים בשניות, כשאין לך מושג שזה ייקרה.
אז מי יודע? שנה שעברה בתאריך הזה לא העליתי על דעתי שדבר כזה ייקרה. מה ייקרה בשנה הבאה?
ונסיים במה שאמר גדול וחכם ממני (אקסל רוז):
Give what you have
for what you might lose
האמנם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
