ברור שאני רוצה, ברור שאני רוצה לשכוח את הכל.
אבל העובדה שזה הולך בקלות מדי מציקה לי, ומפריעה לרצון לממש את עצמו.
ברוב הפעמים שיוצא לי לחשוב על זה אני באמת מבינה שזה מה שצריך לקרות, וככה עדיף.
אבל לפעמים גם עולה לי המחשבה על הפספוס הגדול ועל הגעגועים אליך. אני מתגעגעת אליך..
המלחמה הזו על בסיס אמונה כל כך מיותרת וטיפשית בעיניי, הרי בסופו של דבר כולנו נמות.
רע לי, למרות שהחיים ממשיכים (ולא רק שלך), פשוט רע לי שאין לי אותך יותר.
וכן, אני מציגה את זה כאילו אני כל כך אחריך אבל קשה לי העובדה שאחרי הכל, הכל היה יכול להיות שונה עכשיו.
אני נזכרת בפוסטים מלפני כמה חודשים שהתלבטתי אם לתת לזה לקרות ואני מאושרת על ההחלטה שלקחתי,
אפילו שעצוב לי, עצוב לי עכשיו על זה שהנשיקה האחרונה שקיבלתי ממך הייתה לפני למעלה מחודשיים..
הזמן (העמוס ביותר) מאפשר לי לשכוח אותך בלי לשים לב אפילו, ואני אפילו מרגישה שכבר מצאתי את תחלופת השיחה היומית איתך
אבל שום דבר הוא לא אתה. ואני כאילו מכריחה את עצמי לא לשכוח אותך.
וכן, אני יודעת שאני סתם ילדה קטנה, שעוד לא מבינה את טיבה של האהבה ואני יודעת שאני עוד אחווה אהבות כאלו ואולי יותר.
אבל כרגע, שום דבר לא משנה. כי האהבה שאני מרגישה עכשיו היא הכי חשובה, וכי
שום דבר הוא לא אתה.
תומי,
שלא רוצה להוציא אותך מהראש (ומהלב) עדיין, ובחיים לא הייתה רגשנית כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
