אני לא יודעת למה באמת התעצבנתי..
אולי בגלל שפתאום הרגשתי כמה שזה חסר לי
ואולי כי זה באמת היה מעצבן.
מה שבטוח, היום הבנתי שזה חסר לי.
היום לראשונה הרגשתי שאני מתגעגעת להרגשה הזאת.
של להיות חשובה למישהו,
של לדעת שיש מישהו שהיה מעדיף להיות רק איתי על פני כולם עכשיו.
ההרגשה הזאת של הפרפרים לפני כל מפגש.
ההתרגשות בכל נשיקה, בכל מגע.
לראשונה בחיי הגעתי למסקנה שאם היו מחזירים את הזמן אחורה הייתי עושה דברים בצורה אחרת.
לפעמים ההתחסדויות שלי היו לא לעניין משום שהן לא גרמו להשגת מטרותיי,
כאילו שאלוהים נתן לי אותות ואני פשוט סירבתי לקבל אותם.
בחיים לא הכל פייר, ואם דורכים עליך כדי להתקדם אתה לא צריך לנקום (כביכול)
אבל גם עליך לזכור שאף אחד לא תלית שכולה תכלת, גם לא אתה (למרות ההתחסדויות).
אני כנראה חושבת שהכל מגיע לי. אני כנראה בטוחה שאני צריכה לקבל הכל.
וגם את זה אני פתאום מפנימה. המחשבות האלה שמגיע לי לקבל את כל הטוב הן מחשבות שעליי למחוק מסדר היום.
כן, אני באמת מתגעגעת להרגשה הזאת,
והתיעוד האינטרנטי של כל החודשים שבהם ההרגשה הייתה קיימת לא עושה עמי חסד.
תומי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
