1.12.11
אף אחד לא יודע איך אנחנו באמת.
מתואמים, מבינים אחד את השנייה.
יודעים איך להעלות חיוך כשצריך, גם בלי מבטים ורעשים רק מחשבות מסויימות או כמה מילים.
זה התחיל נורא קטן, מהערכה של יכולת פשוטה, שפה שמשותפת לנו.
היה טיפה ריחוק, אפילו קרירות ולא ידעתי איך אני מגלה קצת מעבר, איך אני מפלסת את הדרך פנימה אל הבן אדם היוצא מן הכלל הזה, אבל איכשהו הצלחתי. עדיין, עם הפחד שמתישהו הניסיון שלי לא יספיק ותהפוך לעוד איזו חידה לא פתורה ותשאיר אותי עם ספקות.
מתישהו הפכת למחשבה יום-יומית. אחד מהאנשים האלה שמעלים בך את המחשבה של 'אני חייבת לספר לו'.
פתאום אכפת לי מה תחשוב, איך תגיב על כל דבר, חשוב לי שתהיה שם מתי שאצטרך.
פתאום, אני מחכה לסופי שבוע כדי לדעת מה עבר עליך, ולראות מה הצלחת ליצור מכל זה. עוד משהו עוצר נשימה.
עוד כמה חודשים עוברים ואנחנו צוחקים ביחד. אני מכירה את הפנים שלך בעל פה, ויכולה לנחש מה תגיד על דברים מסויימים.
אין טיפת ריחוק או קרירות, אנחנו כבר מספרים הכל על הכל אחד לשניה, ועדיין אני כל כך סקרנית וצמאה לדעת עוד.
בלי לשפוט, בלי שזה ישפיע על ההערכה האינסופית והחברות המיוחדת והמשונה שהתפתחה בינינו.
אנחנו חושבים אותו הדבר, מודים אחד על השניה ומוצאים משהו - אבל מה?
חוסר סבלנות הוא אחד החסרונות הכי בולטים שלי, אז החלטתי שלחכות למשהו שכנראה לא יבוא - הכוונה לתשובה לשאלה שלי - לא בא בחשבון.
אני יודעת שיש לך מישהי ואתה מאוהב בה, למרות שלפעמים אני יודעת, אתה מוצא את עצמך בורח במקום להיות איתה.
ואז אני נכנסת לתמונה. לא יודעת את מקומי, מרגישה כמו איזה מקום שאתה בורח אליו, צד שלישי ומעורב מדיי בדבר שאין לי כל זכות לקנא בו.
אז אני פשוט מתפללת שהיא יודעת כמה מזל יש לה שיש לה אותך, ויודעת שאם הייתי טיפה יותר אגואיסטית - הייתי מנסה לקחת אותך לעצמי.
אבל במקום זה אני שמה את עצמי במקומה, מזכירה לעצמי שאתה אוהב אותה ומטביעה את הצביטה הזו בלב שלי.
רק הידיעה שאתה איתי כמעט הופכת אותך לאמיתי
ואז אני נזכרת שכמעט כבר לא מספיק.
למזלי, אגואיזם אף פעם לא היה הצד החזק שלי.
(אף פעם לא יהיה לי אותך כמו שהייתי רוצה)
"The saddest fear comes creeping in,
That you never loved me, or her, or anyone, or anything."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
