The Space Between Us

קר לי. תחבק אותי, קר לי.

אני פותחת את העיניים במיטה זרה, רועדת מקור, והוא מחזיק אותי צמוד אליו.

אני לא בטוחה אם זה נעים לי או לא. בא לי לבכות. בא לי ללכת, ומשום מה אני נשארת.

אני נשארת עד הבוקר.

קר לי, כל כך קר לי. אני חורקת שיניים וקמה לצחצח שיניים, ולהתלבש,

וחסרות לי עיניים צמאות ותאוותניות על הגוף שלי.

הוא עדיין ישן במיטה מאחוריי, ולא נראה שמשהו חסר לו.

אני עוצמת עיניים ולוחשת לעצמי, בלב שלם, 'מגיע לך יותר',

מנשקת את הלחי שלו, אין לי מושג למה, והולכת.

בחוץ כבר לא קר.

'מגיע לך יותר', אני ממלמלת לעצמי כל הדרך,

ובשלב מסויים, מבינה שאני מאמינה בזה, באמת ובתמים.

אחר כך, בערב, אני מקיאה את כל הרגעים שבהם לא הערכתי את עצמי מספיק.