בכל שנה אזרחית חדשה נהגתי לקוות ולהתפלל
שאולי את היום הראשון של השנה הבאה אבלה עם מישהו שמחזיק בלב שלי.
מישהו שיהיה שווה את המאמץ, שראוי לאהבה שלי, ואני לשלו.
אני חושבת שהשנה אשאיר את הלב שלי אצלי, ואלמד לאהוב אותי קצת יותר.
אתן לעצמי הזדמנות להיות צעירה, להנות, ללמוד, להתרגש.
להיות המון דברים ששכחתי שהם חלק ממני.
אנסה להרגיש ראויה לאהבה של כל הסובבים אותי, ומוכנה לתת ולקבל עוד.
אזכיר לעצמי את העקרונות והתקוות והחלומות שלי - מילים נהדרות שקצת איבדתי בדרך הארוכה שעשיתי השנה.
אעריך מחדש את השינויים שהתרחשו בי, ואחליט ביני לבין עצמי אילו שינויים מבורכים יותר ואילו פחות.
אולי אמצא בעצמי אומץ מחדש, ואפחד קצת פחות מלתת לאנשים לראות פנימה.
אני תמיד מופתעת מחדש לגלות מה אנשים רואים בי - מישהי יפה, מעניינת, חכמה, מצחיקה, נדיבה, מתוקה, מוכשרת... ועוד הרבה תכונות שקשה לי לייחס לעצמי כשאני מביטה במראה.
אני רואה ילדה קטנה ויפה שלא מצליחה להבין מה מייחד אותה כל כך בעיניי אחרים. ישירה, נאיבית, פחדנית, מלאת תקוות, מינית, צמאה לידע, צמאה לקרבה. מנסה בכל הכוח לא לתת לעולם להשחית את הלב שלה. אולי קצת מוכשרת. בהחלט מוזרה.
"כדי שיאהבו אותך, את חייבת ללמוד לאהוב את עצמך"
אני לא זוכרת אם מתישהו האמנתי בזה. אולי זה נכון, אבל אני גם מאמינה שיש אנשים בחיים שמלמדים אותך לראות את עצמך דרך העיניים שלהם, והם אוהבים אותך, אם את רק מאפשרת להם.
ואת מתחילה לאהוב את עצמך דרכם.