התעוררתי פעמיים במהלך הלילה. ראיתי שהוא ישן מעל השמיכה ולא מכוסה, הגב שלו מופנה אליי.
הושטתי יד וכיסיתי אותו.
הגוף שלי נצמד לשלו והזרוע שלי עטפה קצת ממנו. כף היד שלי נחה על החזה, לא רחוק מהלב שלו שהוא כבר מזמן גם שלי.
התעוררתי חצי שעה לפניו הבוקר, עם הצלצול הראשון של השעון המעורר, ונשארתי ערה עד הצלצול השני, רק כדי לוודא שהוא יקום בזמן.
התחלתי לפזר נשיקות קטנות על העורף והכתפיים שלו,
בזמן שחשבתי איך לפעמים בא לי שיתעורר ויתנפל עליי בנשיקות וליטופים, ואז נזכרתי שהגבר שאני אוהבת מסתדר פחות טוב עם בקרים.
הוא קם להתקלח ואני נרדמתי שוב וחלמתי עליו נשכב מעליי כשאני על הבטן ומתחכך בי.
התעוררתי מהצליל של ההתעטשות שלו ונורא התעצבנתי שהוא הפריע לי לחלום עליו ככה. קצת אחר כך הוא פיזר נשיקות קטנות על הגב שלי, אני חושבת. אולי זה היה עוד חלום. לא משנה לי. זה היה נעים.
אחרי שהוא הולך לעבודה, אני נזכרת באתמול בלילה, איך אמרתי לו שהוא לא יהיה לבד בימי הולדת יותר, והגיחוך שלו, המהול בעצב, מיד גרם לי להבין שזה לא משהו שהייתי צריכה להגיד. הרי אני בטח לא הראשונה שאמרה לו את זה. ושנינו יודעים שזה לא משהו שבאמת אפשר להבטיח. אז אני רק מקווה, אבל בשקט. חשבתי לי שעדיף שאני אסתום את הפה עכשיו ואתן לו להרדם.
אני מתעוררת בכל לילה, כבר תקופה, לפחות פעמיים. רק כדי לוודא שהוא מכוסה.
וחצי שעה לפניו בבוקר, כדי לוודא שהוא מתעורר מהשעון המעורר.
ומחכה חצי ערה גם אחר כך, לראות שהוא לא מתעכב על שטויות, כי הוא פחות מרוצה מעצמו כשהוא מגיע לעבודה מאוחר.
כשהוא כבר כמעט מוכן, אני נרדמת לכמה דקות,
רק כדי להתעורר מהנשיקה שהוא מביא לי לפני שהוא הולך ומחייכת עם עיניים עצומות כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי.
אני משתוקקת אליו כמו משוגעת, אבל מניחה לו לחוות את הבקרים שלו כמו שהוא צריך אותם
ומחכה לבוקר כזה שבו כל מה שהוא יצטרך זה אותי.