שלוש וחצי לפנות בוקר. אני שוכבת במיטה עם צלוחית של דובדבנים טריים וטעימים וחושבת לעצמי שהחיים שלי פאקינג נפלאים.
אני שתויה ונאיבית מספיק כדי להתחיל לחשוב כמה נפלא זה היה יכול להיות אם הייתי יכולה לחלוק אותם.
סתם, לפזר קצת טוב בחיים של אחרים או לעזור להם לראות אותו.
אני חושבת על זה שהדברים הכי יקרים לנו הם אלו שהכי קל לקחת כמובן מאליו.
אני חושבת על זה שאולי, עם כל הרצון הטוב והצורך שאינו יודע שובע שלי לאהבה, כמה שיותר מכל מיני סוגים, הסוג הרומנטי פשוט לא בשבילי.
אולי אני באמת לא יודעת להיות נאהבת שם.
אולי אני עמוק מדיי בתהום הזו, שבה אני לא ראויה לחוות משהו כל כך מיוחד. ולך תחפש מי יוציא אותך משם.
פעם מישהו שאל אותי אם אני נהנית מכאב מנטאלי. לא ידעתי מה לענות.
אבל אני חושבת שכן, אתה יודע?
ככה אני יודעת שאני פה. שלא נעלמתי.
אם אני מצליחה לכאוב ככה, אני חייבת להצליח לגעת בכאב של אחרים ולהפוך אותו למשהו יפה. משהו יותר טוב.
אני חייבת להצליח לאהוב ולשמוח.
אני חייבת, יום אחד, למצוא מקום שארצה להישאר בו, ומישהו שירצה אותי שם.
כשמכוער וקשה וכואב, ובמיוחד כשיפה ונעים ומלא בקסם.
כששוכבים במיטה ואוכלים דובדבנים וחושבים על זה שהחיים פאקינג נפלאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
