"אז אחרי שתסיים חוזה ונגור ביחד..." אני מביטה בו באמצע המשפט ומשתתקת.
המבט שלו המום. כאילו שהוא הרגע חטף סטירה.
מהר מאוד אני מבינה שאמרתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד.
"אנחנו עוברים לגור ביחד אחרי שאני מסיים חוזה?" הוא שואל בלי טיפת שעשוע. הוא אפילו נראה קצת עצבני.
מה פתאום לגור איתי. מה פתאום אני קובעת לו.
וזה נורא משונה לי, כי הוא הרי כבר אמר מתישהו, יותר מפעם אחת, שהוא רוצה לגור איתי.
אחרי שנה וחצי זה מוקדם מדי, אולי? אני לא יודעת למה הנחתי שזה מובן מאליו שהדירה הבאה תהיה אחת כזו שאנחנו נשכיר יחד,
ואולי תהיה לנו גינה ונהיה ליד הים. ואני אלמד ואקריא לו ספרים בזמן שהוא ינוח על הערסל.
והכל נראה לי כל כך הגיוני ונכון בראש, ואני פתאום לא מבינה מאיפה הכעס, למה הוא נסגר ככה.
"לא, אין לי כוונה לגור איתך" אני עונה באדישות ועיניים לחות. חנוק לי בגרון. אני פגועה. אחרת לא הייתי נאטמת ככה.
הוא מתנשף בעצבים ומפנה ממני את המבט וממלמל דברים שאני לא מצליחה לשמוע אבל כל מה שאני חושבת זה מה עשיתי שהוא לא רוצה לחיות איתי? ומה חשבתי לעצמי בכלל שאמרתי לו את זה ככה?
"בייב, אני כן רוצה לגור איתך..." הוא מתחיל ואני קוטעת אותו,
"אני לא רוצה לדבר על זה. ואני לא חושבת על לגור איתך"
"בואי נדבר על זה. אנחנו צריכים לדבר."
"אה, זו שיחת יחסינו לאן?" אני שואלת במרירות.
"לא. נראה לי ששנינו יודעים לאן היחסים שלנו הולכים. את לא יודעת לאן אנחנו הולכים?"
"אין לי מושג"
"אז מה את עושה כאן? מעבירה זמן?"
"זורמת"
זה לא נכון. אני יודעת לאן אני רוצה שנלך,
אבל אני תוהה פתאום אם העבר שרודף אותו יאלץ אותי לוותר או להקריב חלקים מהעתיד שאני רוצה איתו.
אני לא הן. אני לא הן ולא אתן לשום דבר ולאף אחד להפוך אותי למישהי שאני לא. לא לזמן, לא לשגרה, לא לקשיים, לא לפחד.
אנחנו יוצאים ועולים על האופנוע ונוסעים אליי ואני בוכה כמעט כל הדרך. אני תוהה אם אולי הוא לא רוצה אותי כמו שחשבתי.
כמעט שכחתי כמה זה מסוכן לחשוף את עצמי ככה, לתת למישהו לראות ולא לפחד שידחפו אותי החוצה.
אבל הנה, היום הוא דחף אותי החוצה. ואני כהרגלי, דחפתי חזק יותר. אבל לא ככה אני רוצה. לא איתו.
"אכלתי סרטים כל הדרך", הוא מספר לי כשאנחנו מגיעים. "חשבתי שאולי את לא אוהבת אותי"
אני ממצמצת. מביטה בו. פולטת מן "המ" לא מרוצה. אני הרי משוגעת עליו לחלוטין. והוא יודע.
"עבר לך?" אני שואלת.
"כן"
אחר כך, הוא מנשק אותי ומבקש סליחה על התגובה שלו ועל שהוא נתן לעבר שלו לדבר במקומו.
אני עוטפת אותו בחיבוק שלי, חזק, ומנשקת אותו המון, והוא נאחז בי ואני שוב מוצפת באהבה.
אבל זה קצת כמו הילדים האלו, שמנסים לגעת בממתק ומקבלים מכה על היד שנועדה להרתיע אותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
