| 5/2008
מכתב שלא נשלח
כל הדברים הרגילים, היומיומיים הם כבר לא כמו פעם.
אני עדיין אומרת שאתה חבר שלי ולא כי אני רוצה לשקר, אלא כי זה רגיל, אחרי שלוש שנים מתרגלים, הדברים הכי קטנים, הכי רגילים מזכירים לי אותך.
אני לא יכולה לשחק סוליטר בלי להזיל דמעה, אבל כמו שאתה אוהב הקשה שאחרי שלוש פעמים יש איקס אדום וכל פעם נשלפים שלושה, זוכר? היית צוחק עלי שאני טיפשה מדי שאצליח לנצח, ופעם אחת שיחקנו במקביל (בטלפון) וניצחתי ואתה לא, חחח צחקתי המון... וזה לא שאהבנו בכלל את המשחק, שנינו, זה סתם הייתה עוד דרך להתערבות...
אני כבר לא יכולה לראות ספיידרמן, כי אני ישר נזכרת בנשיקת הספיידרמן שלנו שאיכזבה אותנו לגמרי...חחח זוכר? איך באתי אליך עם פנים כל כך רציניות והכרזתי שיש לי פנטזיה שאתה חייב להגשים לי, בטח כבר הרצת בראש תנוחות מטורפות, ושאלת אותי מה בזמן שהסתכלת לי עמוק אל תוך העישונים ואז חייכתי ואמרתי לך שאני רוצה שנתנשק כמו בספיידרמן, הפוך, וצחקת, אבל זרמת, התנשקנו, וזה בכלל לא היה כזה קסום כמו שקיוייתי...אחרי שעברנו את זה יפה מאוד בלי סיבוכים מיותרים שאלת אותי בפרצוף מיואש אם אני מרוצה... באותו הרגע הייתי מרוצה שאתה לידי וסובל את השטויות שלי צחקתי וסחבתי אותך למיטה, אחרי זה הייתי מאוווד מרוצה...
אני לא יכולה להעביר פרסומות להסרות שיער בלייזר בשקט כי אני נזכרת בשיערת כבוד שלך שעל הפטמה השמאלית, אתה כל כך גאה בה, אני זוכרת בפעם הראשונה ששכבנו עוד אז לפני שלוש שנים, אמרתי לי שיש לך שערה אחת על החזה ושחס וחלילה יקרה לה משהו כי זאת שיערת כבוד...
ואז תמיד צחקתי עליך שאתה צריך להתקשר להסרות שיער בלייזר ולהוריד אותה כי אני מרגישה שאני שוכבת עם שטיח, למרות שאתה חלק לגמרי, כמו ילד קטן, אבל ברור שהשערה הזאת הופכת אותך לגבר!
בבסיס ידיד שלי התחיל סתם לשיר את השיר "בשנה הבאה נשב על המרפסת" הרגשתי שאני עומדת לבכות, זוכר איך שהיית שר לי את זה תמיד לגבי כל דבר שהייתי דורשת לדעת מתי?
ובכלל אגדות? חחח לעולם לא אשכח איך כל לילה הייתי מספרת לך אגדה אחרת עד שהיית נרדם, במשך שלוש שנים עברתי את כולן, התחלתי להמציא...
בחיים לא אצליח לשחק לאף גבר בשיער, כי ככה אהבת להירדם, בחיים לא אצליח לנשק לאף גבר את הבטן כי זה מה שהכי אהבת.
לעולם לא אתקשר לאף גבר אומר לו שאני אוהבת אותו ואנתק כי זה הכי הצחיק אותך...
לעולם לא אעיר אף אחד ואדרוש לשמוע את המים בשירותים יורדים כי רק ככה הייתי מעירה אותך כשהייתי רחוקה, היית מוכיח לי שקמת באמת, כי השירותים מחוץ לחדר, ואם קמת אליהם כבר לא תחזור לישון...
לעולם לא אתייחס למימונה כמו שהתיחסתי אליה עד שנה שעברה שחזרת שיכור וכמה שעות לאחר מכן בבוקר היה אמור להיות לך משפט בבסיס, ולא ידעת איך תקום...בסוף הצלחתי להעיר אותך, בקושי אבל הצלחתי..
לעולם לא אשכח את התקופה שהיית בכלא, (שזה היה כמעט כל השירות שלך) שהתחבאת מאחורי עץ בשביל לדבר איתי כי הקציבו לך שלוש דקות ביום ולא יותר
לעולם לא אשכח איך היית רב מכות ומספר לי רק אחרי שהכל היה בסדר וזה היה נסגר כי ידעת תמיד שאחתיל לדאוג ואבכה, והכי מצחיק שהיית מספר לי את זה כדרך אגב... "מה חדש?"
"סתם כואבת לי היד קצת"
"למה. מה קרה?"
רבתי מכות אתמול ו...."
וואו, שלוש שנים שאי אפשר לתאר במילים, שאי אפשר להכניס אל תוך דף,2 8, ספר... פשוט אי אפשר, והכאב, הכאב ענק...הפצע מדמם...
לעולם לא אוהב כמו שאהבתי אותך, כי זה פשוט בלתי אפשרי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
