קשה לי להתרגל לרעיון שהחיים שלי כבר לא נראים כמו שהם נראו עד עכשיו.. אור ונועם כבר לא בבית, אור התגייס ועכשיו הם שניהם בצבא. נהייתי בת יחידה.

ההשלכות של הפטירות של שנה שעברה עדיין לא נגמרו. סבא וסבתא שיפצו את הבית הקטן שהיה של סבא והם משכירים אותו לאישה וילד שלא קשורים למשפחה שלנו.. אני לא יכולה לשבת יותר במרפסת של סבא, או סתם להיכנס לחצר, זה כבר לא שייך לי יותר.

אני מסתכלת באלבומים של המשפחה ורואה תמונות של עמית כשהיה תינוק, ומשהו אצלי בראש עדיין לא תופס שהוא כבר לא פה.

הקלות שבה דברים משתנים לך בקליק אחד עוד לא נתפסת אצלי. אני לא מצליחה לקלוט את הטבעיות הזאת של משהו שהיה וברגע אחד הולך ומשנה לך את החיים.

איכשהו כל השינויים האלה באים לי בתקופה אחת שכבר לא דומה לחיים שלי.. תיכון ושביתה והדרכה.. וכל הלבד הזה.

אני מרגישה שבאיזשהו מקום אני לא מצליחה למצוא את עצמי, כאילו היה לי נורא ברור מי אני במקום הנורא ברור שהחיים שלי היו בו, ועכשיו כבר לא.

הדברים שאני עושה, הבחירות שלי והמציאות שלי, איך שאני רואה את עצמי.. כל כך השתנו.

אני מסתכלת אחורה [על החיים הכל כך ארוכים שלי] ונדמה לי כאילו זאת תקופה אחרת לגמרי, חיים אחרים.. הדברים הקטנים, אתם יודעים, כל האווירה הכללית.

וצריך להתחיל הכל מהתחלה [?]