דורכים עליי

שוב, ושוב, ושוב

ואני אומרת תודה- ומבקשת עוד,

ומתנצלת על שאני מי שאני..

פעם אחת, אלוהים, פעם אחת אני רוצה להיות בצד השני של המתרס.

להתנפץ לכולם מול העיניים ושלא יהיה לי אכפת, ושלכל השאר יהיה אכפת, ופתאום הם ידאגו וישאלו מה קרה..

אבל אשליות לחוד ומציאות לחוד, לא ככה?

מכירים את זה שאתה נמצא בריאיון, ואין לך מושג מה לענות על מה ששואלים אותך, וחמש דקות אחרי שאתה יוצא מהדלת, כל התשובות קורמות עור וגידים אצלך בראש? מנוסחות יפה יפה, מנומקות, קולעות בול.

אז ככה כל החיים שלי מרגישים..

ואף פעם אין לי את האומץ לרוץ בחזרה ולצעוק שיש לי את התשובות, שאני יודעת מה להגיד-

אולי כי זה תמיד הופך חסר טעם בנקודה הספציפית שבה יש לי את התשובה, איבד את המומנטו, אבד וזה רגע שלא יחזור.

כי שם- שם זה מאוחר מדי.

תמיד

תמיד

תמיד

מאוחר מדי.