היה כיף, באמת שהיה, מלא ערסים ופרחות וגם סתם מטומטמים [עם משפטי התחלה מאווווד יצירתיים], הופעה מטורפתתתת של מוש בן ארי עם מוקי, נראה לי שזה אחד השילובים היותר טובים של אמנים, בחורים שרוטים מניו-זילנד [ועל זה נאמר- מה אתם קשורים?!] ובאופן כללי די הרבה חול ולכלוך כיאה לאירוע המוני.. בסך הכל אני שמחה שהלכתי, למרות שהארוחת צהריים בסוף ממש קלקלה לי, אתם מכירים את הרגעים שבהם חבל לכם שהחברים האמיתיים [כאלה שאכפת להם ממך ודברים בסגנון] שלכם לא אתכם? אז זה היה אחד כזה. אני משתדלת להסתכל על כל הפסטיבל בלי הסוף כי באמת שהיה טוב רוב הזמן.

נשרפתי אש, כצפוי, אבל יצאתי ברכוש גדול- צמיד לרגל, שמלה [אחת היפות, באמת], מכנס דייגים [שכבר הספקתי לקצר ולשפצר], תיק, תיק לאורצי, וקעקוע של העיניים של בודהה על העורף.

תמונות- בקרוב בפייסבוק:]

אוהבת,

רותם.

זה כואב כשדברים לא קורים כמו שרצית

חשבתי שהשנה הזאת תיגמר כל כך אחרת.. מכל הבחינות.

אולי בסוף אני אסתכל על זה ואגיד שטוב שקרו הדברים כמו שקרו, שטוב שהתאכזבתי לפעמים, ובחרתי במה שבחרתי לפעמים, ושברחתי מתי שברחתי לפעמים..

מצד אחד אתה אומר לעצמך שדברים לא קורים סתם, ושאולי צריך לזרום עם זה ולא להילחם בדברים ולחשוב עליהם כל הזמן,

ומצד שני זה החיים שלך ואם אתה לא תעשה לעצמך- מי יעשה?

ובסוף יש דברים שגם נמאס לחכות להם, ושגם אין איך לשנות.

הגיע הזמן להפסיק לחשוב על הכל כל כך הרבה.

לא ככה?

רותם.