פוטנציאל לא ממומש.

אני מרגישה שאני חייבת לעולם הזה תודה, תודה על הזדמנות ועל כל מה שהעולם הזה הביא אליי ולחיי.

בשנת שירות בקושי הייתי רואה את עצמי, כל מה שראיתי היה מעבר אליי, עבר דרכי אבל לא בתוכי. כל מה שהיה בפונקציה של עשייה מסויימת בסופו של יום הרגיש עשייה אך ורק החוצה, כלפי אחרים, כלפי גורמים סוג-של חיצוניים. אחרי כמעט שנה ככה אפשר להשתגע. אחרי כמעט שנה ככה השתגעתי.

אבל אז התגייסתי לצבא. שנאתי את זה בתור התחלה, גם הייתי מאד קשה בתור טירונות, במיוחד בפנים היה לי קשה, ולא הפסקתי לקלל בכל מיני אקטים ציניים את הצבא שלנו ואת היום בו לקחו את עצמי ממני. עברתי כמה דברים מאז בשירות שלי, אפילו כמה הרבה דברים, אבל מה שאני חווה לאחרונה, כבר מזה שלושה חודשים (קצת יותר) מוכיח לי בנאמנות אין כמוה את ערכם של עשייה אמיתית, הנאה אמיתית, אהבה גדולה שרק מתרחבת, את ערכם של תרומה שלא רק המקבלים נהנים ממנה, את ערכם של השקעה מכורח הלב ולא רק מכורח המציאות.

אני מרגישה שיש כל כך הרבה תעצומות נפש בפיקוד, שעל אף כל הקשיים מתעלות על הכל. אני מרגישה שעבודה מול ועם אנשים, גם כשהיחסים ביני לבינם אינם בין שווים, היא מדהימה ואפשר להכניס לתוכה המון ולהוציא ממנה אין סוף. אני מרגישה שאני יכולה להתפתח, ללמוד, להשתנות ובאותה הנשימה כמעט חסרת ההפסקה יש לי את הזכות לפתח, ללמד, לשנות ולו את הדבר הקטן ביותר והתפיסה השולית ביותר. אני מרגישה שיש כל כך הרבה דברים שהם קבועים והם נורמות צבאיות שאין לי את הדין לתת עלייהם אבל בתוכם אני יכולה להחליט להיות עולם ומלואו ומתוך זה להביא אנשים אחרים להיות עולם ומלואם, גם כשהם לא מבינים את זה בכלל, גם כשהם כל כך מפחדים מזה, להוכיח להם שלמרות הכל ובכל זאת זה מותר ואפשרי.

לא אגיד שלא קשה. קשה? קשה מאוד. קשה לעשות כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. קשה להתמודד עם אנשים שלא תמיד רוצים את ההתמודדות הזו אבל לא מבינים שהם חייבים ולאורך זמן. קשה להיות המענה הישיר, היחיד, האישי, המתחשב כפול 12 פעמים עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. קשה לעשות מיליון ואחד דברים בשטח ועוד אלף דברים מאחורי הקלעים. קשה שאין זמן, קשה שאין הפסקות, קשה שיש לחץ ואי אפשר להתמודד איתו. קשה שאנשים כועסים עליי ואני בכל זאת צריכה להמשיך לדרוש, קשה שאנשים נשברים, שהם לא עוברים תהליך נכון. קשה שהם לא מבינים את המשמעת ואז זה נעשה בדרך הקשה. קשה שבשלב מסויים כבר אין מאיפה להביא סבלנות.

קשה להשקיע מאמצים פיזיים, נפשיים, מנטאליים, רוחניים עבורי ולפעמים עבור האנשים שעובדים איתי ואלו שאני עובדת מולם. קשה לא להשבר כל כך הרבה זמן. קשה לקום באמצע הלילה, ממש 3 שעות אחרי שהלכת לישון, בשביל ללכת לשבת במשרד ולפרוק נשקים עד הלילה של היום שאחרי. קשה כשאין לך פידבק מהאנשים שכל מה שאתה עושה אתה עושה בשבילם. 

אבל קשה גם לא להתאהב בזה, לא להתאהב בילדים שעומדים מולי ותוך כמה ימים בודדים נהיים העולם שלי, בבסיס, בחדר, בנסיעות, בבית, בכל רגע נתון. קשה שלא לפתוח את הלב לכל אחד מהם ולתת להם לגור שם במשך התקופה ועוד אחריה. קשה שלא למצוא עניין בסיפור של כל אחד ולחפש להעמיק. קשה שלא להתרגש כשהם אומרים את דעתם באמת ומדברים אחד עם השני ועונים על שאלה ששאלת. 

קשה שלא להרגיש את ההשפעה המדהימה הזו שיכולה להיות למפקד על הצוות, על הקבוצה, ועל כל חייל בנפרד. על הדקה הראשונה של הבוקר שלהם, על המשך היום, על הגישה שתלווה אותם, על החומר שהם לומדים, על הגישה שלהם לצבא, אחד לשני, לעצמם, על הדבר האחרון שהם יחשבו עליו לפני שהם ילכו לישון. 

קשה שלא להתרגש כשחייל אומר לך תודה, תודה המפקדת. גם כשהוא בכלל לא צריך אבל לראות אותו מתרגש ממשהו ובאמת באמת מוכיר.

קשה לי שלא לחשוב גם על עצמי, שבבית ספר לאף אחד לא היה אכפת ממני ואף אחד לא התעסק בי 24 שעות ביממה כמו שמפקד מתעסק בחיילים שלו, וכל כך הרבה תשומת לב ויחס אישי והתמקדות וחשיבה. קשה שלא לחייך בעיינים כשהם עושים את מה שביקשת מהם כמו שצריך, ועובדים פתאום ביחד, עד הסוף, ומסתכלים לך בעיינים ומדברים בפתיחות. קשה שלא לשמוח מזה שהם סומכים עלייך, ובאים ומדברים ומשתפים מבלי להכיר אותך בכלל. קשה שלא להרגיש שאתה מחנך, מעצב, שאתה שופך אור אחר על דברים, שאתה מאיר דרך אחרת עבורם. קשה כל כך שלא להתאהב, שלא לפתוח את הלב ולא להתפלא כל פעם עד כמה הלב יכול לגדול.

הכל קשה, אבל הכל גם מדהים. זה מדהים איזה רוחות עזות מתחוללות בי כשאני קמה בחמש בבוקר ומתחילה את היום עם כזו אנרגיה וציפיה והתרגשות מחודשת. זה מדהים לעשות הכל, או לפחות הרבה, עם כל כך הרבה מחויבות ותחושות עוצמתיות שכל מה שאני עושה אני עושה בשבילם ולטובתם ובסופו של דבר להתרפק על הרגע שלהם טוב. זה מדהים לראות אותם עוברים תהליך, או את חלקם, אבל לדעת שגם בחלק שלא עובר תהליך - עובר להם משהו בראש. זה מדהים לראות אותם לומדים ומבינים ומעשירים ועוד להצליח להעשיר אותם מעבר ולהסביר ולרצות שיעברו תהליך למידה, זה מרגש כל כך לראות אותם מיישמים את הכל בסופו של דבר ושואלים שאלות ורוצים להבין. 

נשמע שאני קצת מדברת על תינוקות, ואולי ככה זה עם חיילים בטירונות אבל הכל בעשייה הזו כל כך מדהים, ועם כל הקושי שבקלות אפשר לקלל, אני נהנת מזה כל כך ומרגישה שאני עושה את זה בשבילם אבל גם כל כך כל כך בשבילי - אולי בפעם הראשונה בחיי.

גיליתי עולם חדש, כבר כתבתי את זה פעם במקום אחר אבל עכשיו, בפעם השלישית והאחרונה, אני מתרגשת לומר לעצמי איזו הזדמנות מדהימה נפלה בחלקי. ואני מרגישה שאני פורחת, אני לא עומדת במקום. אני כמוהם, לומדת, עוברת תהליך, טועה, מתפתחת. הם לא רואים את זה אבל אני כן, והרבה מאוד בזכותם. 

גיליתי עולם מדהים ובתוכו עולמות חדשים, אפילו יקומים, של כל אחד מהם לאורך תקופה קצרה כל כך אבל משמעותית וחשובה כל כך. חשובה באמת, ומוכיחה את עצמה, ומרגשת בהתחלתה ומרגשה לאורכה אבל הכי הכי מרגשת בסופה. פיקוד הוא עולם מדהים, ויש בו המון תללים שאת חלקם עוד לא למדתי לעבור, סביר להניח שלא אלמד גם, אבל הם מהווים עבורי משמעות שלמה לעשייה ולחינוך. לבני אדם, לאנשים, לחיילים, לצבא, לעצמי. לדברים שאני יודעת שהם חשובים ואני מרגישה אותם במציאות, לאמירות שחשוב שיאמרו ודרכן יוצאים מעשים שחשוב שיעשו, לחלומות קטנים בכל יום שגם אם לא מתגשמים במלואם, פותחים עוד יום במוטיבציה ובאור גדול של ציפיה.

והתרגשות. איזו התרגשות, אנושית, אמיתית, התרגשות שלא משנה כמה דיסטנס יעמוד מלפניה ומיצוי אמיתי שלא משנה כמה קושי יורגש לפניו - מצאתי לי עולם מדהים שאני מוצאת בו את עצמי, שאני מרגישה בו, שאני חווה, שאני מוכנה ליפול רק מעצם הידיעה הזו שעוד רגע כבר אהיה למעלה, שכל כך הרבה דברים קטנים אחרים ירימו אותי ושאהבה אמיתית תוליך אותי בשביליו המורכבים והמעניינים והמיוחדים כל כך.

אני אוהבת כל כך.