פוטנציאל לא ממומש.

אני קצת מבולבלת,

ואני יודעת טוב מאוד למה,

ועם זאת זה מלחיץ אותי להבין שיכול להיות שהוא בכלל לא מה שאני חושבת שהוא,

שהוא בכלל לא בקטע שלי,

מהסיבות הפחות נעימות.

אני מלאת שאלות והרהורים לגבי התנועה ועם זאת אני לא מפסיקה לחשוב שאני שמחה שזה ככה,

שזה נותן לי לבחור את המקום שלי מחדש. וזה טוב.

אבל אני מרגישה שאני "פוזלת", וזה קשה לי להרגיש את זה בעיקר בגלל המחשבה על הקבוצה הזו.

היום כשנסעתי איתם באוטובוס, לא יכולתי שלא לחשוב על הדימיון שלי אלייהם וקצת לראות את עצמי חיה איתם,

גם קצת בגללו,

גם קצת בגלל שאני עוף מוזר שמרטיט את הקרקע של עצמו.

אני מבולבלת, 

וקצת מתגעגעת.

וזה כיף להתגעגע,

כי משהו בי, משהו קטן קטן בי

מרגיש שיכול להיות שגם הוא.

זה מקסים,

אני רואה את זה קורה,

אבל אני לא מפתחת שום רעיון ובעיקר לא מדברת על זה עדיין.

נמאס לי מדיבורים, נמאס לי מלעשות סיפור יפה ממשהו שלא ברור או בטוח איך הוא קורה.

נמאס לי לספר לאנשים על התקדמות ביחסים ואחרי זה להתקשר לבכות להם בטלפון ולא לשכוח גם חודשים אחרי זה,

נמאס לי לספר כשאין באמת על מה.

אני רוצה להרגיש, ומתוך זה אני רוצה שהסיפורים שלי יהיו במציאות. אולי איתו כן, אולי איתו לא, אני יותר ריאלית.

אני מבולבלת מאוד והכל מתכנס לי ביחד,

שאלות על ההמשך ועל אחרים ועליו,

ומה הקשר בין כולם, ברור לי שהוא מוזר אבל הוא קיים, אני לפחות רוצה שהוא יהיה קיים.

אני מבולבלת וקשה לי לאסוף את עצמי אבל זה חלק ממה שאני מנסה להביא על עצמי,

את החוסר ודאות הזו, את הקרקע הזו כך, שתרעד, שאשאל שוב את הכל, שאבחר בזה מחדש אם צריך, שאהיה אמיצה כלפי בעצמי באמת.

ואחרי זה, אחרי זה נדבר. אחרי זה אדבר.

קודם שיקרה ושהכל יהיה מול הפנים שלי ולא רק בפנטזיות,

וחוץ מזה,

גם טוב להתבלבל. זה טוב כשלא הכל ברור ואני באמת מרגישה שאני יכולה ודורשת מעצמי

לבחון את כל מה שיש לי, את מה שנמצא בחיי כי בחרתי בו בעבר, 

לחשוב על דברים

להסתכל עלייהם מחדש.