"לא זה לא יהיה השיר שלנו, לא תדע שכתבתי בשבילך, שבכיתי בגללך.."
לא נראה לי שאביב אפילו מבין כמה הוא צודק בשיר הזה..
"פרפר ביקש אל החופש, הציפורים ביקשו אל המעוף.. ואני ביקשתי את ליבך לקטוף.."
אז התחלנו התחלה יפה, משהו שיכל להתפתח, כמו התחלה של אהבה או ידידות, הבחירה היא בידיים שלנו.
חשבתי שאנחנו יכולים באמת להצליח בזה, ואז זה תפס אותי..
האובססיה שמגיעה אליי רק כשאני כמו מנסה לאהוב מישהו, כמו מנסה לרצות מישהו..
ולא מאמינה שבאמת זה יקרה, שאני באמת אתאהב בו,
ואז במקום להתאהב בדרך הרגילה אני מוצאת את עצמי באובססיה נוראית כלפי אותו אדם.
זה ההסבר הכי נכון שיכולתי להביא לידי כתב.
אז ההרגשה בהתחלה הייתה אדירה, אפילו הצלחתי להתחבר איתך, באמת הסתדרנו.
ואז פתאום האובססיה גברה, כאילו שאם עכשיו המצב בינינו משתפר, מותר לה להתגבר.
לא ידעתי מה לעשות כי הדבר היחיד שעשיתי היה רק לחפש אותך בכל מקום שהייתי בו.
אחרי כמה זמן, כמובן שעם כל פעם שהאובססיה התגברה, לך התחיל לרדת ממני,
לא מאשימה אותך, לגיטימי לגמרי, הגיוני למדי.
אבל מה לעשות שעכשיו הגעתי למצב הנוראי הזה, תקועה בהתנהגות שלך אליי בעבר,
ובמי שהיית פעם בעבר.
עכשיו אני באמת לא יכולה להחזיר את מי שהיית הרי, ואתה לא תחזור להיות מי שהיית..
היית אז יותר תמים, פחות הושפעת מכל מה שקורה מסביב, אולי זה די אגואיסטי אבל היה לי כיף איתך אז.
אי אפשר להחזיר בנאדם לתמימות שהייתה לו בעבר, אם התקלקלת - התקלקלת.
אי אפשר לחזור אחורה בזמן.
נשארת אופטימית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מקלט של שקט.