אוניברסיטת החיים.

בס"ד

מראה שחורה

אז אני לא יכולה שלא לדבר בכלל על יום השואה, כי באמת סבא שלי ז"ל שלא הספקתי אפילו להכיר היה ניצול שואה,

ועוד חלקים נרחבים מהמשפחה שלי הם ניצולי שואה שאותם בכלל לא הכרתי ולעולם כמובן לא אזכה להכיר.

יש הרבה כאב בזה שאנחנו מתמקדים בחיי היום יום ובעיות היום יום כשבעצם האנשים הללו שעברו את השואה סבלו סבל שלא יתואר,

ולא משתווה "אפילו" ללחץ של י"א שעושה לי רע כל פעם מחדש, כמובן שאגואיסטי בכלל להזכיר את זה.

הייתי אומרת שכל שנה אנחנו בעצם חושבים על הנושא הזה רק כשמגיע היום המסוים הזה - יום השואה.

אנחנו צריכים באמת לשנות את המצב, הרי כל פעם הטקסים האלה מה הם יעזרו? וה"נזכור ולא נשכח" הפך כבר לפתגם שיוצא לנו להגיד אוטומטית.

אני חושבת שבמקום כל טקס כזה, היה הרבה יותר מועיל אם על כל טקס כזה היינו - במקום להימצא בטקס - הולכים לעזור לניצולי השואה הללו,

אלו שהמדינה - ואני לא באה להאשים, באמת שאני מבינה שלמדינה אין תקציב (למרות שאם נאמר את האמת חצי מהתקציבים הולכים לבעלי התפקידים, גם כספים שהם לא ראויים לקבל אותם), אבל בכל זאת לעזור לניצולי השואה קצת יותר חשוב מהטקסים האלה והדיבורים ללא מעשה. 

אני בטוחה שבכל עיר יש לפחות ניצול שואה אחד ואני בטוחה שהוא היה שמח אם מישהו באמת היה בא ואשכרה עושה משהו, ולא רק אומר יזכור ובוכה בטקסים על אלו שאינם. תהיו קצת יותר ריאליסטים פעם אחת ותראו שבאמת מול העיניים שלנו עומדים אנשים כאלה, אנשים שסבלו מהקור הקשה ומהצפיפות, המחסור באוכל - שבשבילנו אלה רק מילים, בעבורם זאת הייתה מציאות. שלא נדבר על הפחד שבכל רגע אתה יכול פשוט להיהרג, לא תוכל לחיות יותר, לא תוכל לעזור יותר לשאר השורדים שעוד הצליחו להיוותר בחיים.

לראות את החוסר איכפתיות של בנות שהן שנה אחת מתחתיי בטקס שהיה אתמול, היה ממש מצמרר..

ילדה אחת שישבה ממש לידי שיחקה בפלאפון כל הטקס (טקס שאינו בית ספרי, היא יכלה פשוט לוותר מראש ולא לבוא, אבל כמובן למה שהיא לא תבוא לאירוע חברתי), וכשהיא הפסיקה לשחק סוף סוף בפלאפון היא והחברה שלה צחקו כל הטקס, וכשהן לא צחקו הן דיברו והפריעו.

הרגע שהכי כאב לי היה לראות אותה אומרת על ניצול שואה שהתקשה לרדת מהבמה "יא תראי איזה חמוד", זה היה משפיל, אם הייתי ניצול שואה בחיים לא הייתי רוצה שידברו אליי כאילו הייתי איזה כלב, או איזה חיית מחמד..

אז זאת המראה השחורה, כאן מול העיניים שלכם, ככה אנחנו נראים!!!!!!

ועוד דור אחד אחרינו? מי בכלל יזכור? מי בכלל יתעניין? את מי הניצולים יעניינו או כל הנספים?

כן, זאת האמת לגבינו, אנחנו אוהבים לדבר, אבל באפס מעשה, ואם זה מגיע אלינו? לא נוותר על שום דבר בשביל אף אחד אחר.

ואם כבר אתה מוותר? מישהו כבר ידאג לנצל אותך, אז זאת המציאות ומקווה שהמצב ישתנה.