אוניברסיטת החיים.

בס"ד

רק בזמן האחרון ואני באמת מנסה להבין למה.. אני מרגישה שאני באמת חייבת לחזור לכתיבה,

כל השנה הזאת, י"א איישה אותי יותר מדי, ואם זה מבחינת הלימודים - וכן, אלה לימודים מאוד מעייפים וקשים בי"א, עכשיו באמת אין לי שום ספק - ואם זה מבחינת רגשות (חוץ מאלו שנבעו מהלימודים - לחץ, עייפות, עצבנות, הבכי הגדול שפשוט התפרץ), ומבחינת ההרגשה שלי אליך בפרט.

אני לא מבינה אם זה אמור היה להיות ככה, או שזה פשוט קרה, אבל אני באמת לא מבינה איך בכיתה ט' מוצאים מישהו שרוצה ומחפש את אותו עתיד שלך, ואני כבר לא חושבת שזה קשור בבחירות שלי, אני כבר לא חושבת שאני בחרתי בדברים שאתה רצית לעשות, אני באמת חושבת שאני רוצה את זה בשביל עצמי.

לא ברור לי איך בנאדם יכול להשתנות כ"כ במשך שלוש שנים, ולסחוף אותך אחריו.

אני באמת לא יכולה להגדיר את זה אחרת, אתה סחפת אותי אחריך, כאשר אתה השתנת גם אני השתניתי, כאשר אתה שינית גם אני שיניתי.

אם רק יכולת להבין את ההשפעה שלך על חיי.. אתה בטח היית צוחק.

זה פשוט היה בעבורך מוזר ברמות מטורפות שאני - שסתם ידידה בשבילך, אתה לא רואה בי שום דבר מיוחד על אף המשותף בינינו, על אף כל התשומת לב שאני מנסה - ולפעמים גם מצליחה - להוציא ממך.

אז כן, זאת אני שלא תדע שכתבתי עליך, אני בטוחה שלכל אחד יש מישהו כזה, מישהו שהוא לעולם לא ידע שהוא כתב עליו והיה כותב גם בשבילו, מישהו שהוא לעולם לא ידע כמה הוא בכה בגללו.