אוניברסיטת החיים.

בס"ד

בתור מישהי שכמעט בת 18, אני רוצה להגיד לכם שבאמת אין כמו הילדות..

אחרי כיתה י"ב אני יוצאת לעולם (אפילו שאני עדיין בי"א), אומנם עם הגב מאמא, אבל עדיין לא באותה מידת תמיכה שקיבלתי עד עכשיו.

אז כשהיינו קטנים לא הייתה לנו אחריות על דבר, הדאגות הכי גדולות שלנו היו הפחד מהשעמום, וגם אלה היו דאגות רגעיות בלבד.

מקובלת לא מקובלת היו דאגות סתמיות כל כך, לא היינו צריכים לדאוג למבחנים, לעומס, לדרך בה נגרום לעולם להיות עולם טוב יותר.

אני חושבת שעכשיו הגיע הזמן שלי להתבגר, ולהשתנות, עכשיו אני חושבת על הדרך שלי לגרום לעולם להיות עולם טוב יותר. אחרי ששמעתי את אביב גפן אתמול צועק "רוצים שינוי?!", וכולנו צעקנו לו כן, חלק כמובן צעקו באופן סתמי כי אם זמר גדול שואל שאלה גדולה,

כמובן שתענו לו כן, אבל חלק, כמוני.. באמת חשבו על המשמעות.

אז כן, אנחנו באמת "דור מזויין" כמו שאביב קרא לזה.. ואתמול כשהייתי ב"צובחוץ" בצפון הבנתי עד כמה הדברים הקטנים שאנחנו עושים משפיעים על כל ההתנהלות שלנו כחברה.

וכן, זה מתחיל מהדברים הקטנים, כמו הזלזול בארץ שלנו, הזלזול באנשים כביכול "נחותים", כי למי בעצם איכפת מי המנקה הרוסייה שעובדת כ"כ קשה שתנקה אחרינו.. הרי במילא בעבור זה משלמים לה..

אז קודם כל אנחנו מתחילים מהזלזול שלנו ב"מנקות הרוסיות", שזה אומר לזרוק דברים על הרצפה בצורה חופשית, כי למי איכפת מהארץ שלנו, מאיך היא תראה, ומאיך אנחנו מוצגים כחברה..

אחר כך, מתוך הזלזול בארץ, בייצוג שלנו בחברה ובמנקות.. אנחנו מתחילים לזלזל במדינה שלנו, בחברים ובכל האנשים שסביבנו, כי הרי מי הם בכלל..

משחקים אותה גיבורים גדולים, כאילו שאנחנו לא רואים שאנחנו לא בסדר, ממש גיבורים גדולים שמשום דבר לא איכפת לנו..

מנסים כל הזמן להראות שלא איכפת לנו מכלום כי אנחנו כבר כ"כ פגועים מהעולם הזה, אז אנחנו מתחילים להיות אדישים למצב, מנוכרים,

אז לא איכפת לנו כשחברים שלנו יורדים על חברים אחרים, ולא.. לא איכפת לנו לעבור באדום ולעבור על החוק, ולא איכפת לנו לראות אנשים מתים מסביבנו, ולא איכפת לנו ללכלך ולהרוס, ולא איכפת לנו לשבור, ולא איכפת לנו להתנהג ברוע לאנשים אחרים,

ומניכור שהיא תכונה רעה בפני עצמה שמצביעה על חוסר אנושיות, אנחנו הופכים ליותר גרועים מזה - אנחנו לא רק אדישים למצב, אנחנו אפילו בלי לשים לב מתחילים לעשות את הדברים שהגבנו עליהם באדישות..

זה מתחיל מהאדישות שלנו, זה מתחיל מזה שאנחנו עוצמים עיניים כדי לא לראות..

נמשיך להשתדל ולעשות כל אחד שינוי קטן, וביחד ננסה לנצח את האדישות כמה שרק אפשר.