אוניברסיטת החיים.

בס"ד

"זה רק מתחזק והולך וכואב.

מסוכסכת קשה עם הלב,

אני חושבת אולי אני אוהבת אותו יותר מדי."

בשעות הקטנות של הלילה.. לחשוב עליו ולהנות מרוב הכאב.

כן אולי.. אני אוהבת אותך יותר מדי, ומנסה להתחמק מרגשות מיותרים,

מנסה להתחמק מלהיפגע ממך, מפני שאני כבר יודעת שזה מה שיקרה בסוף.

הייתי כל כך שמחה לספר לך, אבל עם שכבה כמו שלנו איך זה אפשרי?

כשציניות הופכת לשם השני שלך, וצביעות הופכת לשם המשפחה..

איך אפשר שלא להידבק, לשים מסכה, לדבר ולהתנהג כאילו אתה צבוע בעצמך,

כשבעצם מבפנים אני אמיתית עם כל אחד, רוצה ואוהבת באמת את כולם.

אז כן, בא לי להודות לפניך.. וכן אין שום טעם אפילו לנסות.

כי כשלא תראה אותי לנגד עיניך, אני יודעת שתדבר עליי ותתחיל אז לצחוק.

אין שום טעם אפילו להעלות על הדעת את הרעיון, למרות שהמחשבה להיות פתוחה איתך,

וואו הייתי נותנת הכל כדי לספר לך, גם אם זה בידיעה שזה לא הדדי,

אבל עם שכבה כזאת וגם עם כמה שאתה מושפע מהם, מנסה להראות שלעולם לא תיפגע,

אם אני אומר לך? אני יודעת.. אין שום דרך חזרה.

אז אני נשארת להמשיך עם הכאב, כשמזמן כבר יכולתי לסבול מכאב אחר ולספר לך.

אז כן אולי אני אוהבת אותך יותר מדי.

משקל 62.2 - סוף סוף חוזרת לרגיל..