אוניברסיטת החיים.

בס"ד

"אמא, אל תשאלי מה קורה בחוץ.. לפעמים זה נראה לי כמו בית משוגעים.

את יודעת, אני רחוק מלהיות מלאך, אני מסתיר בכנפיים גם כמה חטאים."

- אביב גפן.

אין ברירה כולנו בסופו של דבר "נרטבים בטיפות של החיים", כולנו בלית ברירה נאלצים לאבד חלק מתמימותנו,

להיפגע בסופו של דבר ממה שקורה סביבנו, זה מה שאני קוראת לו ה"טיפות של החיים", כשאנחנו בעצם עוברים,

וככל שאנחנו עוברים יותר אנחנו מאבדים יותר מהתמימות שלנו, ככה אני הייתי מפרשת את השיר.

בכל מקרה על זה אני רוצה לדבר, אנחנו מהתחלת החיים נחשפים לדברים רבים, שהם בעצם ה"טיפות של החיים",

עם הזמן אנחנו נחשפים יותר ויותר, כלומר בגיל 6 כמובן שלא נחשפנו ל"טיפות" באותה כמות שנחשפנו אליהן בגיל 16 וכ'ו..

גם אני כמו כולם נחשפתי ל"טיפות של החיים", וכמו שגשם לאט לאט מתחזק, כך הטיפות נעשו יותר ויותר גדולות, כבדות ורבות.

אני מודה, אני רחוקה מלהיות מלאך, וכן גם אני מסתירה בכנפיים גם כמה חטאים.. אבל זה לדעתי כתוצאה מכך שנרטבתי ב"טיפות של החיים".

ואני מודה גם אני לפעמים נאלצתי "להילחם לבד בסערה".

למי שלא הבין על מה אני מדברת, אני מתכוונת לדברים קשים או יותר קלים שעברתם בחיים,

למשל כשסבא/סבתא שלכם נפטר/ה, או כשגילית שנשרף לך הבית, או כשגילית שנפלה עליו קטיושה,

בקיצור אתם מבינים.. כשקרה לכם אסון בחיים, אבל גם מדובר בדברים הקטנים שבגללם או אולי עליי להגיד בזכותם אתם בעלי ניסיון נרחב יותר.

גם לכם יצא פעם "להירטב בטיפות של החיים"?