אוניברסיטת החיים.

בס"ד

אני נשברת, אבל רק מבפנים, הלב שלי סדוק אבל לא רואים את זה בפנים.

אז אני ממש מנסה לחייך לידך, אפילו צוחקת, כאשר תוך כדי רוצה להביט בך וכלל לא מסוגלת..

ואני ממש רוצה לבכות ולהתפרק, אבל ברגעים שזה קורה - שום דבר לא משתנה.

ואני ממש מדמיינת חזק מצב שבו היית מעוניין בי, ורק אז מבינה למה זה לא יכול לקרות.

למשחק דרושים שני שחקנים, ואם אחד לא שם המשחק לא יתקדם.

אני יכולה לנסות לסנוור אותך ולגרום לך לרצות אותי, אבל אתה כבר איבדת ריכוז בניסיונותיי לעשות כן.

ואני בוכה לאט ובשקט, אבל רק לפעמים ברגעים קשים באמת.

ואז לא מבינה איך כמעט ואני לא נשברת רגשית מכל המבחנים ומכל הבגרויות בהפרשים של יומיים בין מתכונת אחת לבגרות בנושא אחר,

אבל ממך אני כן.

וכמעט שאני לא מבינה מה אני רוצה ממך, מה אני מחפשת אצלך בכלל?

אני מטומטמת, פשוט מטומטמת.

קוראים לזה אובססיה, אני אובססיבית כלפיך כי חשבתי שתרצה אותי חזרה, ואז התאהבתי בכוח,

וכשאתה מתאהב בכוח אתה נהיה אובססיבי, ואז ברור שלא תרצה בי, כי מי רוצה קשר עם אובססיבית,

מי רוצה קשר עם מישהי שנראה שכל חייה סובבים סביבך.

גם אני לא נהנת מזה תסמוך עליי.. כאילו אין ולא יהיה אף אחד אחר.

ואני שונה מעצמי בגללך כאשר אני כל כך שונאת ומתעבת את זה.

נהייתי ניסיון אובססיבי להיות השתקפות שלך,

ואז ניסיתי לחפש לעצמי כשרונות משלי, אבל הם לא דמו לערכים אשר קיבלתי בגללך.

ולכל מקום אליו הלכתי הרגשתי שם כאילו אתה גרמת לי להגיע לשם,

כאילו מפני שהיית שם בעבר אני שם.

א ו ב ס ס י ה.