אוניברסיטת החיים.

בס"ד

אז יומיים לפני יום ההולדת ה-18 לחיי, אני נזכרת כמה אני לא עצמאית כי בעצם אני בת 18 ורק מתחילה את כיתה י"ב.

לא נשכח לציין כמובן שאני כבר בת 18, אני מחוסרת רשיון, מחוסרת עבודה קבועה (בקטנה כי בכל זאת יש את הלימודים), ולא מסוגלת לשלוט בדחף שלי לבכות בכל רגע נתון. אני עדיין צריכה כמו אוויר לנשימה את התמיכה מצד אמא שלי בכל תחומי הלימודים - בין אם בבית הספר ובין אם בפסיכומטרי.

אני עדיין לא הספקתי גם להגיע להגשמה העצמית שאני כ"כ מחפשת בעבור עצמי, ובה גם הרצון שלי להיות שלמה עם הגוף שלי עד הסוף (מה כבר ביקשתי? לשקול 56 לפחות? זה כזה קשה?).

אז בימים שבהם אני כביכול מאושרת סוף סוף כי יש לי עכשיו חבר רציני ראשון, כי סיימתי עם הפסיכומטרי (אף על פי שהסיכויים שאאלץ לעשות אותו שוב לא הכי נמוכים שבעולם) וכי יש לי יום הולדת בעוד יומיים, חברה הכי טובה, ידיד הכי טובה, ועוד המון אנשים תומכים וסביבה תומכת (בכל זאת מגיע לי.. לא ככה?), אני כרגיל לא מאושרת. אני שונאת אותך פרפקציוניזם.. לנסות להצליח בכל התחומים באופן של 100%.

לנסות להגיע ולגעת בכל תחום ותחום גם אם הוא לא בדיוק התחום שלי, גם אם אין לי סיבה לגעת בו בכלל.

בכל מקרה, חוסר העצמאות שלי מתבטא גם בדכאונות שחוויתי בארבעת הימים האחרונים, בהם הרגשתי חוסר מוכנות לחיים האמיתיים.. ועוד אני רוצה לגור בתל אביב, אני!! מה אני אעשה בדיוק בתל אביב? איך אממן חלק משכר הלימוד באוניברסיטה ותוך כדי את שאר תחומי החיים (שבהם כמובן ארצה תמיד להמשיך ולהתפתח) ותוך כדי אממן את שכר הדירה המטורף שבטח יהיה לי (גם מעונות צריך לשלם במידה ואצליח לתפוס מקום במעונות).

אז נכון שללמוד באוניברסיטת חיפה הרבה פחות קורץ מאוניברסיטת תל אביב, היא נחשבת לפחות מכובדת ובאופן כללי אני לא מתה על חיפה כעיר, אבל לפחות אוכל לקבל תמיכה מאמא שלי, היא באמת תוכל לעזור לי. ומה אני אהיה בתל אביב? כלום.. וממה אני אתחיל להתקיים בתל אביב? משום דבר.

בכל מקרה מקווה לגבש ולפתח קצת יותר עצמאות עכשיו כשאני סוף כל סוף בת 18.