אוניברסיטת החיים.

בס"ד

המכתב שלעולם  לא ישלח לE (החבר שלי כרגע)

שתדע לך קשה לי עכשיו לכתוב את זה, עברנו בכל זאת כמעט חודשיים שזה נשמע זמן קצר אבל בעצם זה עולם ומלואו.

בחודשיים האלה צחקנו, בכיתי, התעצבנתי, חייכנו, אהבנו.

אני מניחה שהשורה האחרונה מתארת את המצב דיי יפה, בעצם כששנינו נהננו מההטבות, אך אני גם סבלתי מהצדדים האחרים, אתה אך ורק נהנת.

אני מניחה שאין בזה שום רע, אבל כשמדובר במערכת יחסים לפעמים ניתן לראות מהצד שמשהו כאן לא בסדר.

אז אני לא ראיתי מהצד, ועכשיו אני קולטת.. נתתי לך יותר מדי מעצמי.

בנתתי לך יותר מדי מעצמי אני מתכוונת לזמן, לרגשות, להשקעה ולכאב בעיקר.

הקדשתי את החודשיים האלה במלחמת התפשרויות בקשר שלנו,

ובנוסף מלחמת עולם עם אמא שלי, עם ידיד הכי טוב שלי ועם חברה הכי טובה שלי (אולי אפילו עוד כמה אנשים), אבל חשוב מכל, מלחמת עולם עם עצמי.

ידעתי בהרבה מקרים שאני לא אמורה להתפשר, והתפשרתי.

ידעתי בהרבה מקרים שאני מתרצת לעצמי כאשר התירוצים שלך הספיקו לא רק לך אלא לעוד אלף איש, ובכל זאת תירצתי.

הכחשתי. תירצתי. השמטתי פרטים. נאחזתי בדברים הטובים. שיחררתי (מהר מדי) את הדברים הרעים.

והכל כדי שיהיה לנו טוב.

התוצאה לא הייתה טובה לי, אני מניחה שאולי גם לך לא.

מערכת היחסים הזאת הייתה אני מניחה השונה ביותר אך גם המוזרה ביותר שהייתה לי.

מצד אחד התחילה כל כך יפה, ומצד שני מרגיש שתגמר בצורה כל כך רעה ולא טובה.

אבל אני מקווה שלא נסיים זאת כך.

את כל הפגיעות שבעולם ספגתי, השתדלתי להקשיב לך בעיקר, כמה שפחות להילחם.

הבלגתי על דברים שאולי לא היו צריכים לעבור כסדרם בעבורי.

בניתי חומות וגם יריתי נגד קרוביי, בדאגה שלא ישנו את דעותיי ושאהיה היחידה להחליט כל החלטה שהיא ביחס לקשר.

ועכשיו אני אומרת לא עוד..

אני מניחה שלעולם לא תקרא את המכתב הזה, אלא אם אחליט לתת לך אותו כשתשאל למה אני חושבת שעלינו לסיים את הקשר.

ההרגשה שאתה מתחמק ממני או מתרץ לעיתים קרובות אינה נמנעת,

על אף שהשתדלתי להבליג כשלא היית שם איתי כשזה היה באמת נחוץ.

מקווה שתבין, שלך S.