אוניברסיטת החיים.

בס"ד

"אני רציתי להרגיש את הכל - שיכאב לי בבטן,

אבל הפרטים הקטנים לא נתנו לי לחשוב

על משהו חוץ מארנק או מזוג משקפיים - כהות מספיק,

עד שהגיעו דמעות.." ~ עברי לידר.

לחיות בעיר הקטנה הזאת.. 

לא פלא שקשה כל כך למצוא אהבה.

ואומרים לי נונסטופ שאני מוצאת בנים שלא לרמה שלי,

שלא שווים אפילו חצי ממני.

ואני - בשלי.

ואמרו לי שאני מסכימה לצאת עם כל אחד שרק רוצה, 

ואם זה נכון אז זאת טעות.

אני יותר הייתי אומרת שאני מוצאת יתרונות בכל אחד,

ולכן אין לי בעיה לזרום למערכות יחסים שלבסוף בדרך כלל

מובילות לשום מקום.

קשה לתאר במילים אבל לאחרונה אני כמו בהשפעת ריטלין..

לשניה על גג העולם, מאושרת עד השמיים,

ובשניה שבאה מיד אחריה אני מתחילה לבכות ולהתייאש מהכל.

אז לא פלא שאף אחד לא יכול להתמודד איתי..

כל כך הרבה מצבי רוח משתנים, נטייה לחפור יתר על המידה.

חייבת תמיד לפרוק הכל.. זה באופי שלי,

זו דרך ההתמודדות שלי.

אז איך לעזאזל אוכל למצוא מישהו שישרוד את התכונה הזו בי?

לא פלא שהבנים בסוף מתרחקים ונעלמים..

כבר לא יכולים לשמוע אותי.

ומה לעשות? לא מאמינה שזה יישתנה,

ואם כן? לא אהיה אדם מאושר בכלל.

כי זה מה שגורם לי אושר.. הלפרוק הזה,

הלפרוק הזה שלפעמים הוא אובר מידע ואין לדעת איך יתמודדו איתו האחרים.

כשיש כאלה שנלחמים בשביל להפתח כלפי אדם, אני מולם נפתחת במספר שניות.

לא קשה לשמוע ממני את הדברים הכי סודיים עליי,

או להכיר את האני הכי פנימית..

ואולי כי אין לי סודות, כי אין בי דברים סודיים בכלל.