אוניברסיטת החיים.

בס"ד

הרגשה ענקית של פספוס, שאולי בעצם אני מכוונת ליעד הלא נכון לי.

הרבה דברים העלו בי מחשבות, האם באמת הדרך הנכונה היא זו שבה כולם "מוכרחים" ללכת?

האם הדרך שכביכול כולם משבחים וכולם אומרים שהיא נקראת הצלחה היא באמת תהיה ההצלחה האישית שלי?

האם זה באמת משתלם לטווח הארוך?

ובסופו של יום האם זה לא יהיה פספוס אחד גדול ללמוד נושא שמעניין בשביל לעבוד במשהו שלא בהכרח אוהב?

אני כבר באמת לא מסוגלת להחליט מה רצונותיי האמיתיים.

אני מצד אחד מוכרחה לבחור מסלול כלשהו בחיים,

אבל מה אם כל מסלול נראה לי כמו טעות?

מה אם שום דבר - אפילו הכתיבה שאני כל כך אוהבת - לא נראה לי המסלול הנכון ללכת בו בחיי?

אני מניחה שאצטרך לתת לאלוקים לבחור לי את הדרך,

כי אני כבר מזמן לא יודעת מהי.

כל כך הרבה ספקות לגבי העתיד הכי נכון לי, מה שהכי כדאי לי לבחור בו.

ולא פלא שעולות הספקות הללו, הרי כל החיים מחנכים אותך מה נכון,

מה לא נכון.

ואז כשאתה מוצא זמן לעצמך לעצור לרגע ולחשוב - האם זה מה שאני באמת רוצה?

אתה נלחם בכל הכוח בעבור דבר שאתה אפילו לא יודע אם אתה באמת רוצה בו.

וכשאתה עוצר לרגע להבין אם אתה רוצה בו? רק אז אתה מגלה שכבר אין לך דעה משלך.

אין לנו כבר דעה משלנו! נתיב החיים שלנו נבחר מזמן על ידי נורמות מטופשות,

הורים שרוצים להגשים דרכינו את חלומותיהם, מורים שרק רוצים נחת בעבודה המייגעת והמשעממת שהם בחרו בחייהם,

ומעל לכל אתה רק רוצה לברוח, להיות בבידוד ולחפש את דעותיך האמיתיות.

אתם הכתבתם לי מה לאהוב, מה עליי לרצות,

אני מרגישה כלואה כל כך שאני כבר לא יודעת איך להיות חופשית.

ומה אני באמת רוצה?

אז תודה לך חֶבְרָה, אני אנסה להמשיך מכאן בדרך שלי.