אוניברסיטת החיים.

בס"ד

בשר מבשרי, דם מדמי.

מדי שבוע פעמיים בשבוע וכל שבת שניה, היינו גרים ביחד.

היינו עושים הכל ביחד - צופים בסרטים, קוראים ספרים, אינציקלופדיה אפילו, ספרים של ילדים קטנים,

היינו רואים סדרות יחד, מאזינים למוזיקה ביחד, יוצרים דיסקים ביחד,

היינו עושים ספורט ביחד, אכלנו יחד.

היה הכל בשבילי, עולם שלם, עולם שהתנתק ולא עוד שלם.

ואנחנו מה נותר עוד בינינו? מרחק עצום שאיש לא יוכל לחבר.

והכל בעצם נבע מהפגיעה הזאת שפגעה בי כל כך חזק.

לא יכולתי להסתכל לו בעיניים,

חיפשתי מנוס.

אמרתי לאנשים שהוא מת בשבילי, נכון, כי כעסתי באופן שלא ניתן לתאר.

איך יכולתי להסביר למישהו את הכעס הענק הזה?

את הרצון רק לפרוק כל הזמן, להסיט את כל העולם נגדו,

שכל העולם ירגיש מה שאני הרגשתי כלפיו.

בחיים לא האמנתי שהאדם שחייתי איתו יתקע לי סכין בגב באופן שיפגע בי כל כך.

והוא? לו יש עכשיו את הסיבה לכעוס עליי? אני זאת שפגעה בו פתאום?

אני?

ומה הוא עשה בדיוק כשאני בכיתי כל ערב, כל בוקר, כל לילה?

כמו ילדה אבודה שאיבדה את המנטור שלה, את אחד משני אנשי החינוך הראשיים בחייה?

לא היה לי מושג איך להמשיך, והמשכתי חזקה,

ואמא חיזקה אותי ברגעים שמעולם לא ייוודעו לו, בשום דרך שהיא.

כמה חיזוקים מאלפי אנשים שונים, כולם נשמעו מרחמים עליי, ובכל זאת הרצון לפרוק היה חזק מזה..

לא היה איכפת לי באותו רגע, זו הייתה המלחמה שלי נגדך!

המלחמה שלי נגד האויב-חבר, האדם הכי קרוב שהרגיש לפתע הכי רחוק בעולם.